וזה באמת מעורר התפעלות, כי הכתיבה היא מדויקת להפליא, הלשון עשירה ופיוטית מאוד, התיאורים מרהיבים, והעלילה מסקרנת ומרגשת. לא פלא שהספר כולו זכה בפרס מטעם קרן תרבות חיפה.
דרך הטבע שאין מתייחסים ברצינות רבה מדי להמלצות שהמחבר מתפאר בהן על גב ספרו, אבל במקרה דנן, אני חושב שהממליצים (ביניהם - חיים באר וצרויה שלו) לא העתירו די שבחים על היצירה הזאת, כפי שאמנם מגיעים לה.
הספר פותח בנובלה "אסור להתל באבן", שבמרכזה הדוברת חוה, חוהל'ה, ילדה, נערה, אישה צעירה, המאוהבת בבן-דוד רחוק בשם אקי, שנוטע בה תקוות של אהבת נצח, אבל מהתל בליבה ומעולל שרשרת של אכזבות ועלבונות. שניהם ילדים של ניצולי שואה, אלה שנושאים בליבם זיכרונות נוראים מעברם בימי מלחמת העולם השנייה - בעיקר מזוועות טרנסניסטריה, אליה גורשו יהודי בוקובינה וצפון רומניה. הוריהם ודודיהם נפטרים בזה אחר זה, ונקברים בחלקות קבר בחיפה, למרות שחלקם גרו בתל אביב.
המשיכה לילד הרע
הדוברת מבקרת את הקברים כולם בקביעות, ומייחלת שגם אקי יעשה כן, וייפגשו שם, ואולי יקנו גם לעצמם חלקות קבר בשכנות להוריהם, חלקות שיכריזו כביכול על אהבת נצח. אקי, איננו מחשיב את הדת, מזלזל בקברים, ואיננו מייחס חשיבות אף לזיכרונות הוריו. עם מותם הוא מוכר את דירתם וזורק את מיטלטליהם. לולא חוה הצילה חלק מהם, ובעיקר אלבומי תמונות - היה הכול נשלח לאלטע-זאכען או לפחי האשפה.
אקי הוא פרא אדם, והיחסים בינו ובין חוה מזכירים את שירו המלבב של
אהוד מנור "ילד רע" (לחן קן גלובוס, זמרה - ריקי גל): "בני, בני, ילד רע / אני אוהבת אותו / כל-כך נורא." הוא מלמד אותה להתנשק, ומציע לה להתאמן בזה, כדי שתוכל לשחק בסרט שהוא עתיד לביים (אימה של חוה סייעה לו לקנות מסרטה). הוא מעדיף את משפחתה של בקי חיון השמחה שבאותו בניין, על פני המשפחות העגומות שלהם. הוא מאיים על חוה שיילך לבקי אם לא תרשה לו לעבוד על לוח המצבה שאבא שלה הביא הביתה כדי לחרות אותיות ולמלא אותן בעלי זהב. היא נאלצת להסכים, והוא ברשלנות שופך את הנוזל הדביק ומאבד את פנקס עלי הזהב ברוח. חוה נאלצת להיות עדה אילמת וכואבת לעוגמת הנפש ולנזק הכספי שנגרמו לאביה. אקי מקניט את חוהל'ה ומספר לבקי, ולא לה, מה ההורים עושים במיטה. הוא מושך את חוהל'ה בחוסר אחריות משווע למים העמוקים שבים, והיא כמעט טובעת.
דודה ליזה, היא ניצולת שואה שהגרמנים עשו בגופה ניסיונות מפלצתיים, ולכן היא חשוכת ילדים. היא סורגת סוודרים קטנים ותורמת אותם לוויצ"ו. אקי יורה בטנק הצעצוע שלו גפרור בוער אל חיקה, בורח וסופג בעקבות כך סטירה מצלצלת מאימו. הוא לעולם איננו משלם עבור כניסה לכרמלית, אלא תמיד מתפלח. בילדותו ברומניה הוא נשכר על-ידי בן הכומר לשמש כנושא הקטורת בתהלוכה של נוצרים. הוא נענש על כך קשות, אך זה לא הפריע לו לחזור על כך גם בחג הפסחא שלהם. אבא של חוה, סתת מומחה של מצבות, מוזמן לתקן מצבות בבית הקברות בכנרת. אליו מתלווים חוה ואקי. חוה רוצה להראות לאקי את שירי רחל שבגומחה שבקברה, אבל אקי לועג לכיתוב על המצבות, נעלם לה, ויוצא לשחות בכנרת בלי רשות.
המתים כאן ו"שם"
מה מושך כל-כך בפרא האדם הזה, שעולב בה, המהתל בלבה ומאכזב אותה ללא הרף? ייתכן שזה החופש שהוא מרשה לעצמו בבתים העצובים האלה של ניצולי השואה, הנושמים תרבות (אימא של חוה קוראת אדוקה של שירי פול צלאן, בן עירה - צ'רנוביץ, של רילקה ושל היינה; אביה מעריץ גדול של התנ"ך), וייתכן שיופיו של אקי הוא שסינוור את עיניה של חוה, כמרומז רק פעם אחת בתוך הנובלה (הבנות במועדון הסטודנטים מפנות את ראשיהן אליו כשהוא נכנס - עמ' 76).
בסיפור המסגרת של הנובלה מתוארת המתנתה של חוה בתחנת הרכבת של חיפה ובבית הקברות כדי להיפגש עם אקי, כפי שהבטיח מספר פעמים, ולא קיים. היא מגיעה לתחנה שלוש פעמים, כל פעם מתוך תקווה שברכבת הבאה הוא עשוי להגיע. בין לבין היא מסתובבת בקרבת מקום בחיפה התחתית, שם עולים בה זיכרונות על ילדותה, על עברם המר של הוריה ודודיה, ועל מעלליו של אקי. כשהיא חוזרת בפעם השלישית לכיוון התחנה, היא מוצאת אותו חוגג בבר, כשבצידו האחד בחורה ג'ינג'ית, ובצידו השני ימאי גדל גוף. היא מחליטה להתנתק ממנו, ולהיות בת זוגו של מנחם, איש טוב שמסייע לה בביקוריה בבית הקברות, איש שמכבד את המתים.
"אסור להתל באבן" הוא משפט שנהג לומר אביה הסתת של חוה (עמ' 54, 59), והוא בוודאי מרמז על היחס שלו ושל בתו אל המתים "שם" וכאן. מוטיב חוזר בספר הוא תיאור תמונות גובלן ובהן שתי נשים יפות - אחת קוראת, והשנייה כותבת בנוצה, מוטיב המרמז בוודאי על עולם של שלווה ונועם שזכו בו פעם דור ההורים, ואשר חווה אחר כך את זוועות מלחמת העולם השנייה.
נשים נוירוטיות
גם בחמישה מתוך ששת הסיפורים, המופיעים בספר אחרי הנובלה, הגיבורות הראשיות הן "בנות", ורק בסיפור
"המלאך הגואל" הגיבור הוא הילד שמוליק. בארבעת הסיפורים הראשונים הגיבורות הן נשים נוירוטיות: ב
"לילה כתום" הגיבורה מוטרדת בליל החתונה שלה מכתם כתום על הקיר ומהצבע הכתום של מצעיה.
בסיפור
"הקבלן" הגיבורה, שרה, מצויה בחרדה קיומית - היא בטוחה שהקבלן הערבי חאלד, שבנה ברשלנות את בית החלומות שלה ושל יואל בעלה, ואשר יואל מתכוון לתבוע אותו לדין - שקבלן זה מבקש להרוג אותה. היא מסתגרת בחדרה, חוסמת את הדלת, ומייחלת שהשכנה תצא כדי שתוכל לבקש סיוע והצלה.
חנה, מהסיפור
"האישה האדומה", אימצה עם שמואל בעלה ילד אדמוני ויפהפה, והעניקו לו את השם אור (הדומה לשם בנה המיוחל של רחל המשוררת בשיר "עקרה" - אורי). היא חוששת לחגוג לו בר-מצווה, כי נודע לה שאימו הביולוגית הייתה סטודנטית דתייה, אדמונית ויפהפייה, והיא ביקשה שבבוא היום יקיימו את הבר-מצווה של הילד בבית-כנסת, ושיקרא את פרשת השבוע "וישב". החשש שמא תפגוש את האם הביולוגית שתרצה להחזיר לעצמה את הילד, הופך לפוביה של ממש.
בסיפור
"אוויר" ההתנהגות של הגיבורה, רחל, גובלת בפסיכוזה: היא גרה ליד ואדי בחיפה, והיא מבועתת מזיהום האוויר שמהווה סכנת נפשות לכל מי שיוצא מהבית ונושם את האוויר המחליא. האימה מפני החוץ גורמת לה להסתגר בבית, ולא לפתוח את הדלת לחתולה שמבקשת לצאת לצרכיה, לשכנה שמבקשת כוס חלב, ולבסוף היא מרותקת למיטה, ולא מסוגלת לפתוח את הדלת לילדיה שחזרו מהגן ומבית הספר.
הגיבורה של הסיפור השישי
"הכינור" היא ילדה שאביה מכריח אותה ללמוד כינור אצל מורה צועני קפדן, שצובט אותה על כל משגה ומדיף ריח של בית מרזח. היא חולמת חלומות זוועה על צוענים שחוטפים ילדים, והישועה שלה מגיעה כאשר המשפחה עומדת לעלות לארץ, ושלטונות רומניה לא מרשים להם לקחת עמם את הכינור.
בסיפור החמישי
"המלאך הגואל", הגיבור, כאמור הוא הילד שמוליק, שהולך עם אביו להתפלל בבית הכנסת ביום כיפורים חם במיוחד. המזגן מושך את תשומת ליבו, וברגע של חוסר תשומת לב, הוא מוריד את המתג, והקהל בבית הכנסת נחנק מחום. אישה שמנה מעזרת הנשים מצביעה עליו כעל האשם, והוא מצמצם עצמו בתוך גומחה של ספרים. המלאך הגואל היא אישה לבושה לבן, כנראה לא יהודייה, שנכנסת לבית הכנסת בחיוך, מרימה את המתג, ויוצאת החוצה. כך באה עליו הישועה, והגאולה השלמה מגיעה כאשר הילדים נדרשים לצאת מבית הכנסת בקריאת ה"יזכור".
הבנה לנפש האדם
הקורא חש שהספר נכתב מתוך כאב, בכנות אמת, מתוך הבנה עמוקה לנפש האדם ובכישרון גדול. אביא כאן דוגמית מבין התיאורים הפיוטיים שבספר - בסיפור "הכינור" מסופר על שכנה בשם קארינה המפליאה לנגן בכינור:
"...משהחלו אצבעותיה נעות על הקלידים, שכחנו הכול. ידיה של קארינה היו ארוכות ויפות, חפות מכל קישוט; לפעמים עשתה בידה הימנית תנועה מהירה ונדמה היה לי כי היא אוספת לתוך כף היד את כל קלידי הפסנתר, אך כשהרימה ידה תמיד חזרו הקלידים למקומם. לצלילי הפסנתר היה צבע. כשקארינה ניגנה בו הם היו כחולים כהים ועמוקים כים, וכשניגנה הבת, הם היו ירקרקים, בהירים ושוצפים כגלים, ובקצה הגן נעו שתילי התירס מצד אל צד בריקוד ירוק." (עמ' 124).
הספר כבש אותי, ואני מניח שזאת תהיה תגובתו של כל בעל חיך אוהב ספר.
צביה פלץ-פורר, "אסור להתל באבן", גוונים 2005, 127 עמ'.
