זה קרה לפני יומיים בבית משפט בתל אביב. נקבע שכתבי היד של פרנץ קפקא ומקס ברוד, אשר נמצאים בידי חוה הופה, יילקחו ממנה ויועברו לספריה הלאומית בירושלים. חמש שנים בערך ארך המשפט. הייתי בקשר מתמיד עם חוה הופה וראיתי את סיבלה נוכח כוחות המדינה והמשפט שהיא נאלצת להתמודד מולם. קפקא לא היה ממציא מצב סבוך ומוזר מזה. שלא תדעו כמה אכזריים יכולים להיות כוחות כאלה כשאתה מסומן כמטרה. הם אפילו חסמו לה את הדרך לכסף לחיי יומיום בבנק.
השופטת כתבה בין דבריה: הליך סבוך יצרים זה התנהל שנים לא מועטות וחצה ימים, ארצות וזמנים. לא בכל יום, ודאי שלא כדבר שבשגרה, מזדמן לשופט לצלול לתוך נבכי ההיסטוריה כאשר זו נגלית לפניו, פיסה אחר פיסה, בדל אחר בדל, ובהמשך כתבה כי המשפט פתח "צוהר לחייהם, מאווייהם, תסכוליהם ולמעשה לנפשותיהם של שניים מגדולי הרוח של המאה העשרים".
עשיתי מופע ספרות מיצירות מקס ברוד ב״קאמרי״, וגם מיצירות קפקא. אני אוהב את שניהם. ב״הארץ״ דיווח עופר אדרת, שגם איתו שמרתי פה ושם קשר במהלך המשפט:
- "במרכזו של המשפט הייתה תביעתן של שתי נשים מתל אביב - חווה הופה ואחותה רות ויזלר - להמשיך ולהחזיק בכמות עצומה של מסמכים נדירים, אותם ירשו מאמן, אסתר הופה - מזכירתו של ברוד. את עמדתן גיבה ארכיון הספרות הגרמני, שטען כי מקומם של כתבי היד בגרמניה, וכי יש לאפשר לו לקנותן מהאחיות. מול אלה ניצבו הספרייה הלאומית והאפוטרופוס הכללי - נציג המדינה - שטענו כי ברוד, חברו הקרוב של קפקא, ביקש בצוואתו למסור לספרייה הלאומית את כתבי היד האלה".
רותי, האחות של חווה, שגם אותה פגשתי, נפטרה בינתיים. כל כתבי היד נשארו בידי חווה. מקס ברוד הוא סופר חשוב, אבל כמובן שתאוות העולם כולו היא כתבי היד של קפקא, וגם יומני ברוד שלא פורסמו, בהם הוא כתב על קפקא.
פייסבוק הוא מקום תמציתי מדי לצורך תיאור היחסים הגורליים וההדוקים ביו מקס ברוד לקפקא, אבל כל אחד בעולם יודע שללא מקס ברוד לא היינו יודעים על יצירות קפקא. את קפקא בטוח קראתם, אבל לא יזיק לכם לחפש את הספרים של מקס ברוד בספריה, ואני חולם שיום אחד גם יעלו שוב את המחזה שלו ״ראובני שר היהודים״, האקטואלי גם לימינו.