המשיכה הגבוהה אל הצדיק, במיטבה, לא נבעה אצלך מהתלהבות אינפנטילית מהאותות והמופתים. היא התעוררה מהכיסופים לטרנספורמציה שמתחוללת במפגש עם דמות מופלאה. המגע המטלטל עמה עורר בך מטמורפוזה, ערער את יסודות התפישה שלך וחשף בקרבך מוקד רוחני עוצמתי שגרם לך להיוולד מחדש. כי הדמות הזו קראה תיגר על הדתיות הקפואה שבך, על ההתנהלות האוטומטית שלך, על היובש והקרירות והשיממון. המגע בצדיק חולל במעמקיך התנגשות טקטונית מזעזעת של חומרים נפשיים רדומים, גרם לזעזוע רוחני שפתח את הנפש, חיבר אותה אל שכבותיה הגבוהות מחדש, אפשר לך להתעורר.
התיאורים של תלמידי צדיקים כמו הבעש"ט, האר"י, ר' נחמן מברסלב ור' יעקב אבוחצירה הם אכן תיאורי מעבר, סיפורי קונברסיה (הפיכת הלב) שבהם הצדיק הוא המדיום המתווך. הצדיק לא הפך אותך מלא-דתי לדתי, ממתנגד לחסיד או מרציונליסט למקובל. התוויות החברתיות הללו פשוט לא עניינו אותו. מה שהוא עשה היה להעביר אותך ממצב הוויה אחד למצב הוויה אחר. ממקום שבו הרגשת שחוק, שורד, מתנהל על אוטומט, אל מקום שבו אתה חי בהוויה מלאה יותר, ברגישות גבוהה יותר, בחיוניות יצירתית יותר. הוא היה בשבילך הציר שדרכו הכול קורה, המדיום המתווך, עמוד השדרה שמחבר את הקצוות הקרועים בנפשך. הוא עורר בך השראה ויישב את הסתירות ששיסעו אותך: ימין ושמאל, חיים ומוות, זכר ונקבה, אהבה ופחד, מודע ומודחק. הכתמים ניטהרו וראית בעיניך גאולה.
אתה יודע שזר לא יבין את החוויה הזו, ולכן אתה לא מנסה בכלל להסביר. כי מי שלא חווה מפגש עם עיניים חודרות, מי שנקבוביותיו לא ספגו את האנרגיות הגבוהות ואת הנעורים הנצחיים, מי שלא התנסה בהתמסרות מתוקה אל האין המתוק, מי שלא פגש אדם גדול שראה אותו כיצירה מופלאה וחד-פעמית, לא יבין.
מבחוץ זה נראה שיגעון, מבחוץ זה נתפש כהשתכשכות מופקרת באמבט חמים של רגשות ערבים. מבחוץ זה נתפס כעוד דרך לבריחה מהתביעות הדחופות של החיים, להשתמטות מהדגל והמשימה שמציב העולם הממשי. ועל כן זר באמת לא יבין. זר לא יאמין.