אל תתנו לו ליפול

יחד עם זאת, ארה"ב היא גדולה ועדיין קיים מבחר של עיתוני איכות שגם אם הם מקומיים, נחשבים כבעלי ההשפעה בדומה לעיתון הניו-יורקי - ה"ניו-יורק טיימס". ביניהם אני יכול למנות את ה"וושינגטון פוסט" ה"וול סטריט ג'ורנל", ה-"לוס אנג'לס טיימס",ה-"וושינגטון טיימס", ה"פילדלפיה אינקוויירר", ה"לוס אנג'לס טיימס", ה"שיקאגו סאן טיימס" וה"באלטימור סאן", ואפשר שפסחתי על כמה. זאת נוסף על כ-12,000 יומונים אחרים, אשר גם במספר זה (לפי אתר Ifeel) חלה ירידה מ-1,800 בשנות ה-40' ועד שנות ה- 80' במאה ה-20. בכל זאת, כמו במכרה, האיכות נגזרת מן הכמות. אצלנו, ניתן לספור על אצבעות יד אחת את מספר היומונים ואם נפחית את ידיעות אחרונות שהוא אימפריה, וישראל היום שהיא מושבה של אדלסון וביבי, נישאר עם עיתון איכותי אחד ויחיד והוא עיתון הארץ, וגם הוא הולך ודועך לנגד עינינו. לכן, לנוכח התסיסה בעיתון הזה והחיכוכים בין שכירי העיתון לבין המו"ל על-רקע התהליך הכואב של פיטורים, ראוי שתהיה כאן הדדיות בין קוראיו הנאמנים כמוני, לבין האילוצים החומריים והקיומיים שמולם ניצב העיתון.

התחלת תולדות העיתונות היא על הקיר. ה"גזטה" הוונציאנית הייתה עיתון קיר ובו המידע העיקרי היה על אוניות שעומדות לעגון או להפליג. סמלי מאוד, לא למה שקורה כמו בעיתונות המדווחת כיום, אלא למה שעשוי או עלול לקרות, והתחזית הזאת הייתה על הקיר ורבים הקדישו לה תשומת לב רבה. גם אני בבלוג שלי באוקטובר 2008 הקדשתי רשומה למוסף עיתון הארץ תחת הכותרת "מוסף ערך". בין היתר כתבתי כך: "בעידן שבו התקשורת בעיקר הקלאסית הכתובה נמצאת בשפל, כמותית ואיכותית, "מוסף" הארץ כפרסום תקשורתי עכשווי על כל הכרוך בכך, הצליח לשמור על עיתונות ועיתונאות במיטבה." העיתונות בכלל ועיתונות הצמרת בפרט נמצאת באחת התקופות הקשות שלה, ובניגוד לכלכלה הגלובלית, כמאמר המשורר "אם החורף כאן, האביב לא רחוק", (Percy Byshe Shelley) היא נמצאת בעונת הסתיו כאשר החורף לפניה. אין לדעת כמה ענפים ועלים ינשרו בחורף ומה יוותר באביב. אך בדומה לכלכלה הגלובלית מצבה חל על כולם. זה אמור לגבי ה"ניו-יורק טיימס" האמריקני, ה"טיימס" הלונדוני, ה"לה מונד הצרפתי", ה"קוריֶירה דה לה סֶרה"- האיטלקי ועל הארץ שלנו, שלא נופל מהם בטיבו. אלא שבעידן האינטרנט, החדשות המקוונות, שלא לדבר על הטלוויזיה (שגם היא סובלת מירידה במשקל) והמשבר הכלכלי, האילוצים לחפש את המכנה המשותף הגדול ביותר כדי לשרוד, אופייניים לכולם. העיתונות הכתובה לוחמת על חייה.

מי שיחלוק על כך, מן הסתם יצביע על החינָמונים שפורחים, כמו אצלנו החינמון "ישראל היום", שהוא בעצם עיתון בשירות. ויש כאלה בכל העולם. זה משהו שאתה לוקח כאשר אתה עולה לרכבת ומשליך כאשר אתה יורד ממנה. גם מי שירצה לראות בפרסומים האלה משום עיתון, אין הם מגיעים לקרסוליו של עיתון כמו הארץ, אפילו בתקופה שבה גם בו נפלה שלהבת. עיתון הארץ איננו מה שהיה. על כך אין חולקים, גם לא עורכיו וכתביו. אלה שיסנגרו בצד הזכות יאמרו שהוא התאים עצמו אל הזמן מתוך רצון להיות רלוונטי לקהל קוראים עכשווי. ה- ראייה: תפוצתו עולה, והוא במקום השלישי אחרי ידיעות ומעריב. אלה שיקטרגו יטענו כי גם במצב הקיים, ה"מהפכות" זוטא שהוא עשה היו מיותרות. הכוונה לא רק לתכנים אלא גם לתובָנָה, נכון יותר לקונספציה. חלק נכבד, תרתי משמע, מקוראי הארץ קוראים אותו בין היתר מכיוון שהם התרגלו אליו. אלמנט ההיכרות אצל הבריות הוא חשוב מאוד. בעיתון הארץ מדובר לא רק בכָתָבים ותיקים שפרשו, אלא ב"פורמט" שפרש. בדילול החומר, בהנמכת הפלטפורמה, בהתבססות על תמוכות כמו "גלריה" ו"דה מרקר"- שלוחות שמחזיקות את המרכז. גשר המיתרים של הארץ. זה מה שכתבתי לפני 4 שנים באותה רשומה. כאמור, זאת תופעה כלל עולמית. לפני כמה ימים התפרסמה ידיעה כי ה"גארדיין" הבריטי, פעם ה"מנצ'סטר גארדיין" חושב לעבור באופן מוחלט לאתר וירטואלי. זאת אחרי קרוב ל-200 שנה לקיום העיתון. הבעיה - העדר כסף. וזאת רק תופעה שעדיין נראית וצפה ובדרך לשקיעה של עוד יומנים ידועים.

אצלנו לשמחתנו הארץ עדיין לא הגיע למצב הזה לפחות לא קונספטואלית. אבל הוא עבר לא רק ניתוחי לב (פתוחים וסגורים) אלא גם ניתוחים פלסטיים לאין ספור. חלקים חוברו להם יחד, אחרים נעלמו ומהם - שינו צורה במיטב אומנות העיצוב והמיצוב .בדרך אל מאמרי המוסף עוברים את "באנה באנה" טור בדיחה וחידוד מן הסוג החדש, בצרוף צילומי "קומיקס", עמוד גראפי וצילומי משותף ל-"דברים שרואים משם","חברים מספרים", על דברים שלא היו ולא נבראו, ו"לא לציטוט" ועמוד מעוצב וממוצב של תמונות בגובה ובנומך, בצדדיים ובעוקם עם כותרות למטה ולמעלה מימין ומשמאל. חגיגה לעין. רואים שהמוסף רוצה להיות צעיר יותר ווירלי. הוא רוצה להיות "דוריאן גריי" שהדימוי שלו על הקיר יהיה נחלת הוותיקים בלבד ואילו הוא עצמו ייראה בעיני הקורא הצעיר רענן, עכשווי, רלוונטי. כותרות סנסציוניות, סקרים תכופים ואיפור צועק."עכבר העיר" גלש לחלל הווירטואלי. מי שמתחפש כ"עכבר", הוא מוסף הארץ. עם זאת, מי שמשווה זאת עם העיתונות הפופולרית, או מה שנשאר ממנה, עדיין ניכר בו אותו סימן היכר ותיק שאפיין אותו כל השנים. רצינות, אמינות, איכות עיתונאית, פרשנות משובחת ותחקירניות נוקבת. הקורא הוותיק חש באותה התרוצצות פנימית של תאומים אלה ויחד איתה גם הוא חש בטלטלה. ככלות כול אנו הקוראים. בלעדינו, גם אם ימומן על-ידי הטייקונים, אין לו זכות קיום. הארץ, רוצה לחיות וגם אנו רוצים שיחיה. השאלה היא רק כמו תמיד: איזו איכות חיים. יחד עם זאת, כאמור, עדיין יש כמה מאמרים ראויים, וכמובן הטור הסטירי של דורון רוזנבלום, הסאטירקן האחרון מעידן הזהב של העיתונות שלו הקדשתי פוסט, והמלצתי להעניק לו "פרס ישראל". לא היה לו סיכוי רב ועכשיו כאשר גדעון סער הוא שר החינוך ואחראי לפרסי ישראל, ודאי שאין לו סיכוי. השינוי החיובי הבולט הוא בחלק הראשי של העיתון. לא רק שיש בו מאמרי מערכת ורשימות של מיטב הפובליציסטים של הארץ, אלא גם כותבים אורחים וגם כתבות ותחקירים מעיתוני חוץ בולטים, והוא מביא בהרחבה נושאים חברתיים. בשעתו ציינתי כי הבאת חדשות בעיתונות המודפסת היא כבר "אלטע זאכן", חצי שעה לאחר הדפסת העיתון. טוב עשה הארץ בשינוי המבורך הזה. שכן אותם נושאים לא מובאים, לא ברדיו ולא בטלוויזיה. הארץ הוא אומנם חלק מן המגמה והוא לא כאמור היחיד..."האפשרות שבמהלך כהונתה של הכנסת הבאה תוסיף התקשורת המסורתית להתכווץ עד כדי חידלון כמעט מוחלט אינה הזיה פרנואידית. זו הסתברות ריאלית שמצדיקה התייחסות רצינית מצד המערכת הפוליטית וציבור הבוחרים. תקשורת חופשית ורבת פנים היא נשמת אפה של דמוקרטיה מתפקדת, והואיל והמרכיב הזה בחיים הציבוריים של ישראל נמצא בסכנת הכחדה, ראוי שהוא יהפוך לסעיף מרכזי בשיח הציבורי ובדיון המפלגתי בשלושת החודשים הבאים" (עוזי בנזימן "העין השביעית" 14.10.2012).

בפוסט מחודש יוני 2011 הקדשתי מאמר בנושא המדיה וכך פתחתי אותו: במאמריי על התקשורת בישראל אני בדרך כלל מתמקד בשני סוגי מדיה. זו האלקטרונית כמו ערוץ 1 שהוא ערוץ ציבורי, שאיננו ממלא אחר הציפיות. וזו הכתובה, כמו עיתון הארץ. עיתון פרטי זה, לא זו בלבד שהוא ממלא את תפקידו ככלב שמירה של הדמוקרטיה, אלא יש בו מן הבשורה שהעיתונות הכתובה עדיין זקופה - בעמידה ולא בשכיבה על הקרשים. זו הסיבה שמאמרו של יוסי שריד בהארץ מתאריך17.6.11 שכותרתו "על תפקידו של הארץ" בא לי כחידה. מן הראוי היה לעמוד דווקא על הריק במדיה. יוסי שריד, עמית מאז ימי הרדיו המאתגרים ומכר ומודע ותיק מאז היותו דובר מפלגת השלטון ואני ראש המערכת של קול ישראל בתל אביב, הוא מן הפובליציסטים הטובים ביותר שיש לנו.לא רק בכתיבה החדה כאזמל מנתחים, בזיכרון הפנומנלי שלו ובתבונה שבהתבטאויותיו, אלא בשפה העברית העשירה שהוא משביח אותה ללא הרף. הוא עוגב עליה. המאהב האולטימטיבי שלה. כל אימת שאני קורא אותו אני מתבשם מן העושר הלשוני של האיש. יוסי שריד הוא איש עם קבלות בכל מה שעשה בתחום הציבורי, היצירתי ובאומץ שהוא גילה. הלוואי והיו רבים כמוהו בחברתנו. כך הוא פותח את מאמרו, שחלקו מעין ווידוי וחלקו סגידה שמאפיין איש אמונה: "בארבע השנים האחרונות,מאז פרשתי מהזירה המפלגתית, אני כותב בעיתון זה: ולא בלית ברירה: החלטתי להעדיף את חירות הכתיבה על פני חשיפה רחבה יותר..." למי שלא קרא את המאמר, עיקרו שבחים לעיתון על החופש שהוא מעניק לכותביו, ביניהם הוא עצמו. על האומץ שהעיתון מגלה בטיפול בנושאים גם אם הם מעוררים ביקורת בקרב קוראים ותיקים ומכובדים מאוד שהפסיקו את המנוי שלהם או שמאיימים לעשות זאת. בסיכום הוא כותב: "עיתון 'הארץ' הוא כיום מבצר הדמוקרטיה הישראלית שחייבים להגן עליו כמו על בית. במקום שאין אופוזיציה, הוא האופוזיציה, שחיונית יותר מאי פעם. תארו לעצמכם את תבנית נוף המולדות בלעדיו... בכול יום ויום, בלקטו את העיתון הזה על סף ביתו, רשאי אדם לראות את עצמו כמי שיש לו יותר ממינוי. יש לו מניה במפעל הציוני, שסכנה קיומית נשקפת לו ממסלפיו וחשוב להצילו מידם... כמבוא להערותיי, אני מבקש לקבוע בצורה שאינה משתמעת לשני פנים. מבחינתי כל הכתוב בו בכל הקשור בהארץ נכון ויציב. בכך, שריד מוכר קרח לאסקימואי. כיום אני רואה את דבריו של שריד כנבואה שחורה של מי שעומד ליד הר געש וחושש שגם שמורה זאת ששמה 'הארץ' תיעלם. כמו בדברים רבים שאמר שריד, הוא הקדים את זמנו, אם כי מדובר בשנה ומשהו. אך שנה ומשהו בעידן שלנו, היא כמעט נצח. לעתים אני מתוסכל, לעתים מרוגז, לעתים חושב להסתפק בגיליון של יום שישי כפי שעושים אחרים, לפעמים לוותר עליו בכלל. אבל עם כל הנרגנות, הטרוניות והטענות. 'הארץ' הוא עדיין אכסניה לעיתונות הטובה, אבל הבה נשמור עליה מכל משמר. תרומתי הצנועה היא להמשיך להיות מנוי על שורותיו.