כל יום שבת, ממש לאחר סעודת הבוקר והקידוש, היה הלב מחכה לתהילים. הגענו לבית הכנסת 'מנחת יהודה', לאחר קידוש של בוקר שבת עם המאכלים שהופקדו ב"תנור" של עבאדי. כי זאת יש לדעת: בכל שכונה היה "תנור" שכונתי שבו הופקדו הסירים והכלים והוכנסו במרדה עץ ארוך אל התנור פנימה עוד ביום שישי. לאחר תפילת שחרית, קודם כל מיהרנו להביא את סירי החמין הביתה ממאפיית עבאדי, בקצה שכונת 'בית יעקב'. בערב שבת מסרנו למאפייה, ודאגנו לקשור סרט צבעוני, כדי לזהות את הסיר שלנו. בבוקר שבת היינו ניגשים לקחת את הסירים שהתחממו, ומרגש היה לראות את שיירת השכנים המחכים לסיר החמין. עוד בתפילת מוסף כבר עלה בנחירינו ריח המאכלים מה"תנור" של עבאדי. קראנו את פסוקי תפילת מוסף, כשבראשנו מתרוצצת התשוקה לרוץ כבר ל"תנור" של עבאדי ולחוש בריח המיוחד המציף את האזור כולו. האוכל היה טעים מן האוכל על הפלאטה הרגילה. כך חווינו את הארוחה של קידוש השבת, עוד בטרם דרכה רגלנו ב'מנחת יהודה'. חשנו שיש בשבת נופך מסתורי, חגיגי, תבלין מיוחד, יש כנראה גם ריח של שבת. לבית הכנסת 'מנחת יהודה' הגענו שמחים וטובי לב, מחכים לחוויה של קריאת 'תהילים' יחד עם חבורת הילדים. ילדים אלה הגיעו משכונת מחנה יהודה, משכונת אבו בסל, מן הנחלאות. אנו, ילדי שכונת 'בתי סיידוף' למדנו להכיר כך ילדים משכונות שונות. בילדותנו זיהו כל ילד לפי שכונתו. כשפגשת ילד, קודם כל שאלת: מאיזו שכונה אתה? בקבוצת ילדי תהילים היינו כולנו משפחה אחת. את הסיפורים על המקובל הגדול חכם יהודה פתיה, שמענו מן הרב יוסף זאב, שהנחה אותנו בקריאת פרקי תהילים. ממנו למדנו גם טעמי המקרא. כל ילד בתורו, קרא פרק תהילים בנגינה ובטעם, וכעבור שעה ויותר היינו מסיימים קריאת כל ספר תהילים. בסוף המחזור של קריאת הפרקים קיבלנו תלוש ועליו סמליל בית הכנסת, שם פרשת השבוע ומספר. מי שאגר את כל תלושי השנה, זומן למתפרה. שם מדד החיט את מידותיו ובטקס חגיגי, קיבלנו חולצה ומכנסיים, מתנת 'מנחת יהודה'. השנים חלפו, והנה אני יושב ודולה זיכרונות, וקמה לנגדי תמונתו של המקובל הגדול, חכם יהודה פתיה. בנו המקובל חכם שאול פתיה, נתן לאחי התאום בלפור חקק קמעות בהיותו ילד. בלפור היה קם בשנתו וצועק בלילות, ואמא לקחה אותו לחכם שאול פתיה. גילגל המקובל פתקים ועליהם סימנים, בלפור בלע את המגילות והקמעות מדי לילה, ואותה 'רוח רעה' חלפה לה. על כך הוא כתב בשירו "צפונות".

זכרתי אותה שבת, עת קראו לנו פרק מתוך הספר 'מנחת יהודה', על ליל שבת, פרשת יתרו, שם סיפר הרב המקובל חלום שחלם. בחלומו פגש הצדיק שלושה אנשים, שבאו להשחית את הארץ. דיברו האנשים האלה קשות עם החכם על אלה האוכלים 'מאכל' אסור, ובפיהם אותיות 'מאכל' הפכו לצירוף אחר – 'מלאך'. אנו שהתפללנו עם חברים לא פעם גם בבית הכנסת המפואר של החלבים, בית כנסת 'עדס' בנחלאות שמענו גם סיפורים על מפגשים, שהיו לחכם יהודה פתיה עם הגאון המקובל רבי אברהם עדס. המורים ב"מנחת יהודה" הנחילו לנו את הכוח שיש לצדיק, את יכולתו להבין בסוד הגלגולים, בתיקוני נשמות, לשוטט בפרד"ס הקבלה. 'ותחסרהו מעט מאלוהים'... פסוקים אלה גרמו לנו להרגיש צמרמורת. הפרקים שקראו לנו מספרו "מנחת יהודה" על התיקונים שעשה לנשמות של חוטאים העבירו בנו רעד. המפגש שלו עם שבתאי צבי הרעיד את כל הלבבות. הסיפורים על חכם יהודה פתיה, היושב בבית דין של מעלה הפעימו את רוחנו, וכך הסיפורים על היותו בעל מופת ואיש פלא. כילד תמיד ניסיתי לתהות, מה יש בנשמתו של צדיק גדול, שאין בנשמתנו. כיצד הוא יודע להאיר את העולם הזה, לגעת בפינותיו האפלות. איך הוא שח בקומתו לתת מחייו למען הדלים באור, ובה- בעת לשבת בבית דין של מעלה. כשהיינו בצרה, תמיד הייתה אמא אומרת, "נדליק נר לנשמת החכם יהודה פתיה, האור שלו יעבור בין החדרים, יאיר את חיינו". אותו אור ממשיך להבהב כמגדלור. בתוך שגרת החיים נראית אותה תקופה, אותה דמות פלאית, ככוכב לכת מחוץ לזמן, מעבר לזמן.

רוח קודש, זו הייתה התחושה, שליוותה אותנו כילדים, עת שמענו על נפלאותיו. יש רוח סודית המקיפה את החכם, זה היה ברור לנו. נפעמנו ממנה, נפעמנו מחכמתו, מסיפור לידתו בשנת תרי"ט לאביו הרב משה פתיה. שמענו גם מסבנו יצחק חבשה על חכם יהודה פתיה, על רבו עבדאללה סומך, שהיה גם הרב של ה"בן איש חי", חכם יוסף חיים. כשהגענו ליום הכיפורים ושמענו את המילים 'יום הדין הגדול והנורא' , נרעדנו. ותמיד חשנו הקלה, כשהעלו את השם של חכם יהודה פתיה. "הוא בוודאי ימתיק דינים לבני העם, תמיד יהיה החכם סנגורם של ישראל", וימציא לנו מחילה בטרם שעת הנעילה. בעינינו היה החכם פתיה איש שחי בינינו, נגע בארץ, אבל ראשו תמיד הגיע השמימה. ככל שאנו מעמיקים באותם ימים, אנו מבינים מה חולל בנו: באותן שעות היינו צמודים אל הנצח, אל הוויה שזורמת מעולם ועד עולם. הדמויות שהסבים שלנו מורד ויצחק אהבו, נשארו עמוק בלב, ויהודה פתיה האבא של 'מנחת יהודה' לא נשכח מלבנו. אותה אגדה עודנה חיה מעבר לזמן, בתוך עולם ישן, שבו נמצאת רוחפת ומתוקה ילדותנו. תמימה כאז. אותה נשמה יתרה. עדיין נשמר באוויר גם ריח החמין, שאֵדיו באו מן התנור של עבאדי. והלב מתגעגע לאותו עולם שלם ונושם. ראשנו נגע אז בשמיים. הזיכרונות הללו נרקמו והיו למסכת מילים. מתוך הצטללות הזיכרון גם נכתב השיר שלי על חכם יהודה פתיה. זה שיר על אותה ילדות, שיר שֶׁבח לחכם הנפלא והפלאי, חכם יהודה פתיה, שנפרד מעולמנו ועלה לגנזי מרומים בכ"ז באב תש"ב.

כֹּה קְדוֹשָׁה הָרוּחַ, חֶדֶר אֶחָד סָגוּר, חֶדֶר אַחֵר פָּתוּחַ. יוֹשֵׁב חָכָם יְהוּדָה פְּתָיָה, מַה בַּת קוֹל, מָה אֶת נַפְשָׁהּ אֶשְׁאָלָה. עֵינָיו נוֹצְצוֹת, נוֹגְעוֹת בְּנֵרוֹת שָׁמַיִם, לוֹטֵף כָּאן לְמַטָּה מַפַּת הַתֵּבָה, שָׁם בְּבֵית הַדִּין שֶׁל מַעְלָה. בְּלֵיל שַׁבָּת הַכֹּל לְעֵדוּת וְלִתְעוּדָה פָּרָשַׁת יִתְרוֹ, כָּךְ סִפֵּר בְּ'מִנְחַת יְהוּדָה'. וְאַתָּה תֶחֱזֶה, וּפוֹתֵר. רֹאשׁוֹ מַגִּיעַ לַשָׁמַיִם. הַכֹּל חוֹזֶה. אִישׁ כְּפִתְרוֹן לַמָּרוֹם, בִּשְׁאֵלַת חֲלוֹם. נוֹגֵעַ בְּצַעַר יִשְׂרָאֵל, מִסְּבַךְ הָעוֹלִים וְיוֹרְדִים, צַדִּיק רוֹטֵט אוֹתִיּוֹת, מַאֲכָל, מַלְאָךְ. נִשְׁמָתוֹ רוֹחֶפֶת כִּי 'מָתוֹק לַנֶּפֶשׁ'. אוֹר חוֹלֵף בֵּין הַחֲדָרִים, בֵּין הַשְׁבִילִים. הַכֹּל בְּלִבּוֹ כָּתוּב, עַד סוֹד הַגִּלְגּוּלִים. מְבַטֵּל גְּזֵרוֹת, מַמְתִּיק דִּינִים. עַד קֵץ זְמַנִּים. חַסְדּוֹ עֵץ חַיִּים, מַחְזִיק בְּחַיֵּינוּ. חֹם נִצְחִי, בֵּין הַשִּׁטִּין, טַעַם חַמִּין. וּכְבָר אָב, מִשָּׁמַיִם אֵלֵינוּ. עֵינָיו כְּמִקֶּדֶם, וְנַפְשׁוֹ נַפְשֵׁנוּ תִּשְׁאָלָה. הַאִם נֵדַע עִם נִצְּחוֹ לְהַבִּיט לַקֹּדֶשׁ, לִנְשֹּׁם מַעֲמַקִּים לְמַעְלָה כֹּה קְדוֹשָׁה הָרוּחַ, עִמָּנוּ, לֹא יָנוּחַ