התמונה המפורסמת שאין
עיתון שיוותר עליה, היא זו של אלפי השלוחים המתכנסים לצילום משותף מול בית הרבי [ראה מעלה]. אין מחזה יפה של אחדות ורעות מזה של אלפי בני אדם, בעלי מטרה וכיוון דרך משותפים ניצבים יחדיו כדי לשאת בגאון את עקרי אמונתם החסידית, היהודית ואת מורשת אדמו"רי לובאביץ.
אלא שתמונת האחדות הזו יש בה כדי להטעות את המתבונן בה. מתחת לפני השטח בוערת לבה רותחת ותוססת של פלגנות ומחלוקת עם לא מעט איבה. פולמוס המשיחיות המפלג את חב"ד ידועים זה מכבר והתעוררו שבעתיים לאחר פטירתו של הרבי מנחם מנדל שניאורסון בג' בתמוז תשנ"ד. השנים אולי מתנו במקצת את חריפות המחלוקת אך זו עדיין חיה ותוססת ופוגעת בחסידות שכל תכליתה היא פנים מסבירות, אהבת היהודי והקרוב לתורה ולקיום מצוות. רבים מהשלוחים המשיחיסטים נעדרים מן התמונה המשותפת. חלק גדול מהם אף לא בא לאירוע המרכזי, ה"בנקט" הגדול בסיומו של הכינוס. במוצאי שבת הם קיימו "בנקט" משלהם ב-770 שבו השתתפו כארבע מאות איש, נישאו בו נאומים שכל כולם היו על טהרת רעיון המשיחיות (גילוי נאות, בני מתי נשא אף הוא דברים לפני באי הכינוס שבו תיאר את חוויותיו האישיות כעיתונאי שהוא גם חסיד חב"ד), ובסיומו של הערב יצאו כולם בריקוד "יחי אדוננו" שנמשך שעה ארוכה.
קצפו של דובר חב"ד, הרב מנדי ברוד, יצא על מארגני הכינוס המתחרה. "זו פעולה חתרנית שפוגעת במעמד כולו" הוא טוען, "מה בוער להם לקיים כינוס כזה בדיוק בשעה שמתקיים אירוע אחר בכינוס השלוחים?!"
הוויכוח האם להתייחס לרבי כאל משיח והאם ראוי לפרסם זאת החל בשנים האחרונות לחייו, בעיקר בתקופה שאחרי שחלה ולקה בשבץ מוחי. הויכוח אינו פשוט. האמונה כי הרבי הוא המשיח וכי הוא יקום לתחייה היא נחלת רבים, גם מאלה שאינם קרויים "משיחיסטים". רבים מאלה האחרונים אף מכחישים את עובדת פטירתו.
יסוד האמונה, כפי שהוסבר לי הוא בכך שהרבי עצמו נטע בקרב חסידיו את הרעיון של הפצת המשיחיות כזרז חשוב בדרך לגאולה. 770 הוא מעוזם של המשיחיסטים. על קירותיו כרזות ענק בדבר משיחיותו של הרבי וכל תפילה מסתיימת בשירת אותו פסוק "יחי אדוננו". הפסוק אף רקום על כיפות הקטיפה של חברי הפלג. הם קמים בבוקר ואומרים "יחי אדוננו" עוד לפני "מודה אני". על דש בגדם סיכת הדגל הצהוב עם המלה "משיח", לשמו של הרבי הם מצמידים עד היום את התואר "שליט"א" - שיחיה לאורך ימים טובים אמן ומאמינים שפטירתו וקבורתו אינם אלא אשליה או "ניסיון".
"הם מחללים שם שמים ואת שם הרבי" טוען לפני הרב בני בוטמן, שליח חב"ד בסייגון. "כשאני פותח את גוגל ומחפש את הערך "משיח" אני מקבל זה לצד זה את ישו ואת, להבדיל, הרבי מלובאביץ. הם מעוותים את דבריו. הוא לא טען מעולם שהוא המשיח ומה שהם עושים פוגעים ברצונו ומרתיעים יהודים רבים מלהתקרב לתורה ולחסידות חב"ד. הרבי התנגד לכך ואסור לעסוק בעניין הזה".
"הרבי עצמו כתב ואמר כמה פעמים יותר מרמזים כי הוא המשיח", טוען דר' יקיר קאופמן, שבחייו ה"אזרחיים" הוא מנהל המחלקה לנוירו-פסיכוגריאטריה בבית החולים "הרצוג" בירושלים ופה ב-770 הוא "חסיד מן השורה" אם כי הוזמן אף לתת הרצאה או שתיים לפני השלוחים. דר' קאופמן וחבריו מציגים קטע שכתב הרבי לפרשת השבוע, חיי שרה, ובו התייחס לחמיו האדמו"ר הקודם הרב יוסף יצחק כאל מי שעתיד להביא את הגאולה וממשיך לכתוב כי ממשיכו, שהוא הוא עצמו, הוא המשיח.
"ראינו את ההלוויה. ראינו את הקבורה. אבל האם הבנו מה באמת ראינו?" שואל אחד החסידים. "ממתי היהדות מתחשבת בערגה לרציונליות? מהי קריעת ים סוף, ושמש בגבעון דום, ומכת חושך?! מישהו יכול להסביר זאת? אז זהו, שאין הסבר הגיוני. למי שיש, שיואיל לבסס את דבריו על אחד מפוסקי ופרשני ישראל לדורותיהם. אין מה לעשות, היהדות תובעת מאיתנו להאמין גם לדברים בלתי אמינים בעליל".
עם צאת השבת, כמנהגם של בתי חב"ד בכל מקום שהוא, מוקרן קטע וידאו משיחותיו של הרבי. הקטע שבחרו להקרין השבוע היה הקטע המפורסם שבו מובל הרבי על-ידי עוזריו, לאחר שחלה, על כסא גלגלים אל המרפסת הצופה אל בית המדרש, הוילון נפתח והרבי מתגלה לעיני חסידיו. אלה פוצחים בשירה אדירה של "יחי אדוננו" והרבי מניע בראשו בחוזקה מעלה ומטה, כמאשר את השירה. המשיחיסטים רואים בכך עידוד מפורש ואישור לפרסם את האמונה כי הוא המשיח. המתנגדים לכך טוענים כי אין לראות בכך כל רמז וכי יש להסביר את דבריו בדרכים אחרות, כגון רצון לעודד את החסידים בשעה קשה לאחר מחלתו. גם להם ציטוטים נרחבים מדבריו שבהם התנגד נמרצות ומפורשות להציגו כמלך המשיח. נגד הרב שלום וולפא שפרסם חוברת בדבר משיחיותו כתב הרבי כי הוא אוסר עליו להמשיך בפעילות זו: "הנני מזהירו שיפסיק לדבר או לכתוב, ועל אחת כמה וכמה להפיץ, ועל אחת כמה וכמה להדפיס, בענייני משיח... ואם חס וחלילה יעשה משהו בזה, יידע ברור שזהו מלחמה נגדי בפרט ובכלל".
החסידים מהזרם המתון טוענים כי מצבו הבריאותי של הרבי לא אפשר לו לשמוע את תוכן השירה הסופר אלי ויזל כתב בספרו האוטוביוגרפי כי בתקופה בה חלה הרבי הוא ריחם עליו, משום שמחמת מחלתו לא היה יכול להתגונן מפני החסידים שהכתירוהו.
ארבע שנים לאחר פטירתו חתמו 300 רבנים על פסק הלכה הקובע כי הרבי הוא מלך המשיח ושיש לו דין "נביא". בין החותמים היו אדמו"רים, רבני מדינות וערים אף מחוץ לחסידות חב"ד.
המחלוקת הזו, שפרצה את גבולות הזרמים הפנימיים בחב"ד, עוררה על התנועה ביקורת קשה מצד פלגים אחרים ביהדות החרדית. ידועה התנגדותו הרבה של מנהיג הליטאים דאז, הרב שך שאף פתח במערכה אישית נגד הרבי והחסידות. לרב שך מיוחס הביטוי שחב"ד היא "הכת הקרובה ביותר ליהדות".
את החסידים המאמינים הביקורת הזו לא מעניינת. לאחר סיומו של ה"בנקט", בשעת לילה מאוחרת הם חזרו ל-770 והתכנסו שוב, חבורות חבורות , ל"התוועדויות" אחרונות עד אור הבוקר.
בתוך אחת ההתוועדויות, היה זה כבר בארבע לפנות בוקר, מושך אותי בשרוולי אחד השלוחים הצעירים: "מה דעתך", הוא שואל אותי, "אני הרי מאמין שהרבי הוא המשיח אבל איך אצליח יותר לקרב יהודים, אם אומר זאת בגלוי או שמא עלי להסתיר זאת?"
לא יכולתי לענות לו. אחרי ארבעה ימים בכינוס השלוחים הזה, אני עצמי איני יודע את התשובה.