אז מה ניתן להסיק מדברים אלו על היחס בין הציונות לכנעניות? שהילידות היא בעצם ציונות כמו גם כנעניות? הרי ברור שהכנעניות נוגדת את הציונות, אם כי לפי פרשנות של עוזי אורנן, הכנעניות היא התוצאה המתבקשת מהגשמת הציונות המדינית, אך למרבה הצער נסוגה מפני היהדות שגברה עליה. מעבר לבלבול המושגי, מוזר, שכמי שעוסק בהיסטוריה ובגיאוגרפיה מתוך הכרת השטח והרואה עצמו כיליד הארץ, לא נתן בנבנישתי יותר את דעתו לעומק הסוגיה הכנענית, שרק נוגעת בו, ללא בהירות מתבקשת.
אין זו סוגיה תיאורטית בעלמא באשר היא משליכה על מהות המדינה. כך למשל הוא כותב " ביום השביעי למלחמת ששת הימים קמה בארץ ישראל הרפובליקה הישראלית השנייה....המציאות השוררת ברפובליקה השנייה שונה שינוי מהותי מהמציאות ששררה ברפובליקה הישראלית הראשונה, שקמה ב-1948 והתקיימה עד 1967. ממשלת הרפובליקה השנייה שולטת בכל ארץ ישראל המנדטורית...(עמ' 295).
אולם מדינת ישראל מעולם לא הייתה בגדר רפובליקה. היא לא מוגדרת ככזו משפטית ואינה מתנהלת ככזו. אין בה "טוב משותף", אין בה לאום אזרחי אינקלוסיבי, אין לה חוקה, וגם אם ניתן לדבר על אחווה, הרי זו הייתה תמיד "תוך יהודית" ולא אזרחית. לכן אין זה פלא שהתפיסה הכנענית גרסה את הצורך בהקמתה, ועל כך כתב מפורשות אהרן אמיר "רשאים אנו לראות בעברה הקצר של מדינת ישראל, כולל את פרק ההווה הנוכחי, על מכאוביו ומשוגותיו, מעין פרק פתיחה" בלתי מחייב" של "רפובליקה ראשונה". וממילא רשות היא לנו, או אף חובה עליונה, להיכון להקמת הרפובליקה השנייה של ישראל, ואם תרצו, ברוח אמירתו הנזכרת של בן-גוריון, לכוון דעתנו, סוף סוף, להקמתה של מדינת ישראל. הגיעה אפוא השעה שנכוון דעתנו, ככלל, להקמתה של מדינת ישראל כמדינה חילונית ודמוקרטית" (אהרן אמיר, "הרפובליקה השנייה", מטעני צד, הוצאת ירון גולן, עמ' 109).
אמיר קרא להקמת רפובליקה, מדינה דמוקרטית וחילונית וכזו לא הייתה מעולם ישראל, אלא אולי במיתולוגיית השמאל הציוני, שראה בכיבוש של 1967 את אם כל החטאים לעומת טוהר הציונות עד אז.