הפסקת האש, שאמורה להרגיע אותנו ולשמח אותנו מאוד, מוצאת את האזרחים במדינה, את רובם, מאוכזבים עם תחושת חמיצות של "רימו אותנו. עבדו עלינו. מזלזלים בנו!". ותחושת חוסר-האונים של "מה יכולנו לעשות" ששידרו נתניהו וברק הביכה עוד יותר.
רשימת התודות שהושמעה הקטינה אותנו והעבירה מסר שאנחנו לפקודתם ולהוראותיהם. שאיזה כיף שהצילו אותנו מן החמאס הגדול והרע. ככה השפילו אותנו. ככה הנמיכו את רוחנו. אבל רוח אפשר להרים ולהקים.
שפת החמאס היא בעיקר שפת ההפחדות, המילים והרייטינג. החמאס הצליח להפחיד ולטרטר מדינה שלמה. תראו את השמחה המתפרצת שם על הניצחון לכאורה.
הגיע הזמן שישראל תדע להשתמש בשפה זאת. יש לעבוד על הצגת פרצופו המכוער של החמאס המפריע לשגרת חייהם של הפלשתינים. לא רק שלנו. יש לעשות תעמולת הסתה והסברה נגד החמאס המאיים על חיי פלשתינים ומשבש גם את שגרת חייהם. ואז המסיבות שלהם תראינה לגמרי אחרת.
בינתיים עלינו להתגבר על תחושת העלבון שבתבוסה לכאורה, עלבון שחש כל ישראלי שעומד עכשיו במחשבותיו מול איום טילים נוספים ומול הטרור הבלתי חדל.
אבל אם נבדוק, נגלה הרבה נזקים אמיתיים ונגלה שבעצם החמאס הובס. ואנחנו נזכה בעזרת השם לשלוח את החיילים הצעירים, אותם אלו שעמדו ועומדים עדיין במבואות מאורת הנחשים עזה כדי להרוג ולאבד, הביתה. בריאים ושלמים! ולזה יש להתייחס ולהתכונן בעזרת השם, לימים של שקט בחסות מעופפי השלום. ואם לא יהיה שקט, אז נביס אותם שוב!