בן הדייג מאשקלון, שנולד במחנה הפליטים שאטי ברצועת עזה, לא תאר לעצמו בראשית דרכו הפוליטית. שבהגיעו לגיל חמישים הוא יצא מבדידות מוחלטת בזירה המדינית, והוא יהיה מנהיג לגיטימי בעיני מדינות רבות באירופה ובאמריקה, ויראו בו בר שיח.
לצערי, איסמאעיל עבד א-סלם - עבד השלום - אחמד הנייה הגיע למעמד המיוחל ברצועת עזה דווקא בסיוע גורף של בנימין מקיסריה, אהוד ממגדל יוקרה בתל אביב ואביגדור מהתנחלות בגדה המזרחית של ישראל.
את הסיוע היעיל של השלישייה ל"עבד השלום", ניתן היה לראות בסצינות המתרחשות בתיאטרון האבסורד של המדיניות הישראלית בבימוי הטריומווראט: בנימין, אהוד ואביגדור.
"עבד השלום" התחיל את מאבקיו הראשונים נגד יו"ר "השאביבה"
מוחמד דחלאן, דמות בכירה בתנועת הפת"ח. מאבקים אלו בישרו מקפצה לדרגה של פעיל שטח, שבכירותה נעצרת במעגל שלישי או רביעי, ולא נראה היה שפעיל השטח יגיע במהירות רבה לראשות הצמרת.
קידום מהיר בחסות ישראל
אך ישראל זרזה את תהליכי קידומו, כשהכניסה אותו למשך שלוש שנים לאקדמיה גבוהה להכשרת מנהיגים פוליטיים ומנהיגים צבאיים שמקום מושבה בכלא קציעות בנגב. יש כאלו, לא מעטים, שלמדו איך לשלב את שתי ההתמחויות "האקדמיות".
מסמינר קציעות גורש ללבנון מצויד בכל תעודות ההסמכה הפוליטית והצבאית. משם הוא מגיע אחרי כשנה לתחנת מפנה בחייו - ראשות הלשכה של שיח
אחמד יאסין.
בין סיקול ממוקד אחד לסיקול ממוקד שני, בין הפעלת כוח אחת להפעלת יותר כוח, שערכה ישראל בדרך ל"מיגור שלטון החמאס", נסללה דרכו של "עבד השלום" לראשות תנועת החמאס בדצמבר 2005, משם אצה הדרך לניצחון סוחף בבחירות בינואר 2006, שהיה מלווה בהשפלת אנשי הפת"ח.
הניצחון הסוחף בבחירות בינואר 2006 העמיד את "עבד השלום" בין שני קטבים. בקוטב אחד קבלת גיבוי ואהדה של תושבי רצועת עזה. בקוטב השני בדידות מוחלטת. מדינות אירופה ואמריקה לא ראו בו מנהיג בר שיח, שאיתו יושבים ומנהלים משא-ומתן על נושאים שנויים במחלוקת.
מזכיר האו"ם, דאן קי מון, סרב להיפגש איתו. מדינות כמו צרפת והולנד לא נענו לבקשתו להיכנס לתחומן במטרה להשתתף בכנס אירופי פלשתיני. תקצר היריעה מלפרט את כל התגובות המדיניות של אירופה ואמריקה, שבודדו את המשטר בעזה ואת המנהיג העומד בראשו. בד-בבד ישראל הדקה את המצור על רצועת עזה מהים , מהאוויר ומהיבשה, ואילו רצועת עזה התמחתה בפעולות פריצת הבלוקדה באמצעות מאות רבות של מנהרות.
הדרך שתוביל להכרה בחמאס
דווקא "עבד השלום", שראה רק באפיקים של קאסם וגראד נתיבים לדיאלוג, זוכה אחרי המלחמה להכרה. אנחנו אחראים לחילוץ "עבד השלום" מבדידותו. אנחנו אחראים, שמנהיגים במערב משחרים לפתחו ומנהלים איתו משא-ומתן ישיר וחלקם משא-ומתן עקיף.
בניגוד ל"עבד השלום", שאיתו ישבנו ושוחחנו דרכו הבאנו הביתה את
גלעד שליט ונענינו לדרישותיו כדי לשחרר אזרח ישראלי, אנחנו מסרבים לשבת עם אבא של מאזן.
מי שמבקש לסלול רק נתיבי מלים במסדרונות האו"ם, לעברו יורה שר החוץ אביגדור ליברמן סיקול ממוקד של מלות גנאי - "כל עוד הוא, אבו מאזן ברמאללה לא יהיה שלום." או "איתו אין מנהלים שום משא-ומתן, לא ישיר ולא עקיף, הוא חייב ללכת".
מי שסלל רק נתיבי טילים במסדרונות, המובילים מעזה דרך ראשון לציון ועד תל אביב, איתו אנחנו מנהלים משא-ומתן. כן יושבת שלישיה ואחרי כן תשעיה, מעיינים במסמכים שקיבלו ממנו, מ"עבד השלום". השלישייה המצומצמת והמורחבת מסתייגת, מעירה הערות. שליחים יוצאים ובאים מהחדר של בנימין אהוד ואביגדור מעבירים הערות שיש להם ל"עבד השלום" וחבר עוזריו היושבים אי שם מתחת לאדמה. מחזירים מענה על מה כן מסכימים ועל מה לא מוכנים להסכים.
חוזרים ובאים, באים וחוזרים עד שהמשא-ומתן עם "עבד השלום" מניב חתימות על הבנות. כן, חותמים על הבנות עם מי שלא בחר בדרכו של אבו מאזן דרך מגעים דיפלומטיים.
חותמים על הבנות עם מי שמזלזל במלים ומקדש את הטילים.
שנים רבות אמרנו: "לא מדברים עם אש"ף". הראשונים שדיברו היו מנואצים והודבק להם תווית של בוגדים, עד שהגענו שראשי ממשלת ישראל והקהילה הביו לאומית הכירו באש"ף ורואים במנהיגיו מנהיגים לגיטימיים, שאיתם חובה לדבר ואיתם חובה להגיע להסכם.
זו הדרך שתוביל להכרה בחמאס. חבל שאנחנו כבר מגיעים אליה, כשאנחנו גוררים רגלים דרך נתיב של מטריות אש ופטריות מוות והרס מיותר משני הצדדים.