בפרשת "וישלח", שקראנו ביום שבת, אנחנו פוגשים ביעקב אבינו, המבקש להשתקע בארץ מתוך רצון לחיים בשלום ושכנות טובה עם יושב הארץ החי כאן. על כוונות אלו אנחנו למדים מדרך התנהלותו: "וַיִּקַן אֶת חֶלְקַת הַשָּׁדֶה אֲשֶׁר נָטָה שָׁם אוֹהֲלוֹ מִיַּד בְּנֵי חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם בְּמֵאָה קשיטה".
יעקב מאמץ דרך חיים, ששכנות טובה אפשרית לא בכוח. שכנות טובה אפשרית בהסכמה הדדית. לכן יעקב קונה במיטב כספו את חלקת השדה, אשר נטה בה את אוהלו מידי בני חמור. הרצון הטוב מתגלה אצל הקונה ואצל הרוכש. גם המוכר, הנאות למכור את השדה, מגלה את רצונו בחיי שלום ובאחוות שכנים בני עמים שונים.
מערכת יחסי השכנות הטובה בין יעקב ובני שכם מקבלת מפנה מצער בסיפור הכואב על דינה בת יעקב. לצערי, פרשנים, ענקי רוח, כדוגמת רד"ק ורש"י כינו את דינה "יצאנית".
על-פי הטקסט דינה יצאה מביתה "דִּינָה בַּת לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ (בראשית ל"ד , א'). אינני מקבל גישה, המייחסת ללאה יצאנות, כשהמפגש על אם הדרך עם שכם בן חמור מסתיים ביחסי אישות כפויים. או על דרך מכילתא דרבי ישמעאל בנסיבות של הסכמה.
על-פי דיון, המובא במיכלתא דרבי ישמעאל (משפטים - מסכתא דנזיקין , פרשה ג'), נמצאת גירסה של התאהבות כנה, ורצון כן של בן עם זר לשאת את בת ישראל. לשם כך הוא קיבל על עצמו עול דתה של אהובת לבו, כולל ברית מילה לכל הגברים במשפחתו, משפחת "הגוי" שהתאהב בבת ישראל.
קריאת תגר על דרך הכוחנות
גם אם היו יחסי אישות כפויים או מפגש של אוהבים, העלילה מתפתחת, כשמצד אחד אנחנו רואים את האחים, במיוחד שמעון ולוי, המגלים דומיננטיות של נאמנות קנאית לערכי דת ולאומיות, הנמצאים בראשית תהליך עיצובם. הם נוקטים בכנות רבה בכל אמצעי התגובה, המתבקשים להבנתם מתוך דפוסי דת ולאום, ההולכים ונרקמים בבתי האבות.
לעומתם יעקב קורא תגר על דרך הקנאות והכוחנות ביחס לבן הארץ גם בנסיבות הכואבות של הפגיעה בלאה בתו. הוא חושש ובצדק מהעמקת שנאה ועימותי דמים עם יושב הארץ, לכן הוא זועק: עֲכַרְתֶּם אוֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ" (ל"ד, ל'). יעקב גם מעלה השגות פרקטיות "וֲאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר" הוא חושש מתגובות נקם "וְהִכּוּנִי וְנִשְׁמַדְתִּי".
הקרע בין האב והבנים נובע מכך, שהם בחרו מתוך נאמנות לערכי דת ולאום בדרך הנקם והטבח, ואילו האב רואה בדרך הזו דרך של נבלה, יוצא חוצץ כנגדה בגידוף שני בניו, ש"כְּלֵי חָמָס מְכוֹרוֹתֵיהֶם, בְּסוֹדָם אַל תָּבוֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבוֹדִי".
גינוי חריף לאלימות הבנים
יעקב יוצא בגינוי חריף לנוכח פעולת גמול אלימה חסרת אחריות של בניו, המלווה בתרמית של בני שכם, שהסכימו לימול עורלתם. בעודם הם כואבים, באו לוי ושמעון על העיר "ויהרגו כל זכר ואת חמור ואת שכם בנו הרגו לפי חרב". הם לא הסתפקו ברצח, שאר האחים בני יעקב באו לאחר הרצח "עַל הַחֲלָלִים וּבָזְזוּ הָעִיר".
על מעשה כה אלים של בניו בעיר שכם, הגם שהם היו בנסיבות המעוררות את כל רגשות הזעם, מגיב יעקב בחומרה רבה - " אָרוּר אַפָּם כִּי עַז".
יעקב אינו מוכן לקבל את עברתם הקשה של בניו כדרך חיים. הוא כואב את הפגיעה הקשה בבתו, דינה, אך מערכת התגובות של יעקב צרופה בראיית דפוסי החיים, שחייבים להיות שזורים בנשמתה של הארץ הזו. בעורקיה של ארץ ישראל אסור שתזרום התגובה "בְּאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצוֹנָם עִקְרוּ שׁוֹר".
לכוח יש גבולות, הוא חייב להיות מאופק ומרוסן. הכוח אינו דפוס מנווט בחיים. לצערי, לאחר מעשי נבלה של החמאס בישראל רבים מדי פרצו לחיינו מתוך מסכי הטלוויזיה בחודש נובמבר 2012 וצעקו בגרון ניחר: להשמיד אותם, למחוק אותם, להחזיר אותם לחשכת ימי הבינים.
עליהם אמר יעקב אבינו בספר בראשית פרק מ"ט פסוק ו' - "בְּסוֹדָם אַל תָּבוֹא נַפְשִׁי".