בשולי החדשות עברה אתמול (2.12.12) ידיעה קטנה על כך שיו"ר הכנסת,
ראובן ריבלין, הודיע כי יכנס בימים הקרובים דיון בלשכתו, בעניין העימות שבין משרד האוצר לבין הקרן לרווחת ניצולי השואה. זהו עניין של מה בכך, ולכן הוא עובר בשולי החדשות. אם העורך היה חושב שהסיפור הזה מעניין מישהו, מן הסתם הסיפור היה מכיל יותר מארבע שורות, ועובר לעמוד הראשי. אבל סיפורים כאלה מגיעים רק לשוליים.
בראש המהדורות כיכבו שחקני רכש חדשים של מפלגות שונות, ואת הכותרות הראשיות עשו אירועים בעלי חשיבות מדינית, כלכלית, פוליטית.
יאיר לפיד הציג את ה"רשימה" שלו,
ציפי לבני גייסה שמות ל"תנועה" שלה, נתניהו וליברמן עשו כיבוי צופים בזירה הבינלאומית, ודילגו בין שריפות-משנה על המדורות שהציתו בעצמם עם הפלשתינים.
כמה פעמים עשה נתניהו שימוש בזכר השואה לצורך הקונצרטו שלו למנדולינת רגשי-אשם על מצפונו של העולם, וכמה פעמים הוא נגע בנושא ניצולי השואה כשחזר למשרדו? ניצולי השואה מעניינים אותו בערך כמו שמעניינת אותו
לאה נס, שכיהנה בקדנציה הזו כסגנית שרה במשרד ראש הממשלה לענייני משהו שקשור איכשהו לניצולי שואה. גם את לאה נס עניינו ניצולי השואה בערך כמו שהיא עניינה אותם.
תמלוגי נתניהו לניצולי השואה
אין פלא שכאשר נגמר התקציב ל"החזרים רפואיים", הידיעה הזו זוכה לשורה צנועה בקושי. הכותרת הייתה גדולה הרבה יותר אילו היה מדובר בחקלאי מאריזונה ששבר את שיא 'גינס' וגידל כרובית בגודל של רכב משפחתי.
בערב שבת האחרון, פגשתי כמה בני משפחה אצל אחות של סבתי ז"ל. אחותה, שתזכה לחיים ארוכים, כבר בת 92, אירחה אותנו כדי לחלוק את סיפורה עם בן המשפחה, קצין משטרה בכיר שיצא עם משלחת למחנה אושוויץ ואמור לשאת שם נאום. הסיפור שהיא נושאת עימה מצמרר, והוא בסך-הכל עוד סיפור אנושי אחד של טרגדיה אישית, משפחתית, לאומית, כלל-אנושית.
בין לבין, הסתבר כי כאשר נפלה לפני כחודש מראש סולם, בעת שניסתה להוריד שמיכת חורף מחלקו העליון של הארון, היא שברה כמה צלעות. איש מאיתנו לא קיבל ממנה שיחת טלפון ובקשת עזרה. אמבולנס פינה אותה לאיכילוב, והחזיר אותה הביתה לאחר כמה ימים. ההסבר לכך שהיא לא התקשרה אלינו מאפיין מאוד את האוכלוסיה הזו, ומוכר לי משיחותיי עם סבתי ז"ל - "לא רציתי להפריע".
הביטוח הלאומי נותן לה הקצבה של 4 שעות עזרה בשבוע. העזרה הזו כוללת את כל המרכיבים שאישה בגילה זקוקה להם. את השאר היא מממנת בכוחות עצמה. היא "לא רוצה להפריע". אז בזמן שהיא לא רוצה להפריע,
סגנית השר לאה נס הייתה עסוקה מאוד ב
רקיחות חברתיות-פוליטיות שונות וגם כמובן בפריימריז בליכוד.
מקום ראשון מהסוף!
ואיפה היה שר האוצר הדוקטור לפילוסופיה
יובל שטייניץ? הוא היה עסוק בהעברת כספים לאוניברסיטה באריאל, וב
הכפלת התקציבים הממשלתיים להתנחלויות (בחשאי כמובן, כדי לא לקומם את הציבור הישראלי והקהילה הבינלאומית), וגם בצילומים לפרסום-חוצות במסגרת הפריימריז, עם הסיסמה: "יותר מ-400 מיליארד ש"ח לאזרחי ישראל בתגמולים משדות הגז". אזרחי ישראל של שטייניץ גרים מעבר לקו הירוק, ולכן ההגדרה הזו לא כוללת ניצולי שואה, קשישים בכלל, מעמד הביניים וחצי מיליון משפחות עניות, עם
860 אלף ילדים עניים.
ואיפה היה ליברמן החברתי, שהתיימר לייצג את מעמד הביניים? הוא היה עסוק בעיקר במזימה להתאחד עם נתניהו, בהתססת היחסים עם אירופה וארה"ב, וכמובן באיומים על אבו-מאזן, בגיחוכים על מצרים של מורסי, בתדלוק מנועי ההפחדה עם אירן, ובהגברת הניכור הטורקי. והיו גם האיומים על אסד, וכמובן הרמיזות לכיוון ירדן שהיא בעצם פלשתין בעיניו.
ניצולי השואה לא רוצים להפריע. מזל. כי מנהיגי ישראל עסוקים מאוד בבניית 3,000 יחידות דיור חדשות בפלשתין, בהחרבת היחסים הדיפלומטיים על העולם, ובפריימריז ובגיוס שמות חדשים לרשימות שלהם, ובלהציע איש לרעהו את המקום השני. ובזמן שהם מסדרים זה לזה מקומות, וזה כבר לא משנה מי נמצא באיזה מקום, כי במקום האחרון תמיד יהיו אזרחי ישראל.