לאחר קרוב לעשרים שנים של משאים ומתנים עם הפלשתינים, החל מאוסלו דרך קמפ דויד ועד אנפוליס, הגענו למבוי סתום ללא שום סיכויי לקץ הסכסוך ולפתרון. למרות כל הועידות וההסכמות, ולמרות כל ההצעות של ויתורים מפליגים שהציעו בזמנו
אהוד ברק ו
אהוד אולמרט, הפלשתינים דחו אותן ולא הסכימו לשום פשרה ריאלית. למרות ההתנקות ופינוי עזה וכל המתנחלים, זכינו "בתמורה" אך ורק לטרור של אלפי רקטות.
ייאוש מהפלשתינים
על-רקע מציאות זו רבים מאוד, אפילו מתומכי ומצביעי מפלגות המרכז והשמאל האידיאולוגי התייאשו מהסיכויי להגיע לפשרה, לפתרון ולשלום, בגלל הסרבנות הפלשתינית לפשרה ולקץ הסכסוך. אנשים אלה עוברים להצביע לימין כתוצאה ממסקנה ריאלית של המציאות, ולא מסיבה אידיאולוגית של תמיכה בארץ ישראל השלמה.
הציבור על כל גווניו, לא יתן יותר אמון להבטחות של שלום וירטואלי כמו בעבר, ללא ביטחון ריאלי לשלום אמיתי ולקץ הסכסוך והתביעות. הציבור הזה לא יסכים להתפתות לתוכניות שלום ממוחזרות בנוסח אוסלו 2 או הינתקות 2.
נסיגה מיהודה ושומרון, על-פי ההצעות הנאיביות של השמאל הדוגמטי, בסיסמה שאבד עליה הקלח, "שטחים תמורת שלום", יהפכו את הגדה לעזה חמאסית ואת כל מרכז ישראל לטווח אש הרקטות, כמו מעזה לכל ישובי הדרום.
החלטת האו"ם, התומכת בפלשתין בגבולות 67', הנאום הארסי באו"ם של אבו מאזן "המתון", והאפשרות לפיוס ולברית בין החמאס לפת"ח, כמהלך טקטי משותף, להשגת המטרה האסטרטגית של "תורת השלבים" לחיסול הישות הציונית, מחסלים בשלב זה כל סיכויי לפשרה, לפתרון ולשלום.