רבות דובר על מצבה הקשה של התקשורת בארץ ועל הקושי של העיתונים, וערוצי הטלוויזיה להתקיים. מלבד העובדה שהעולם התקדם ומפת התקשורת הופכת להיות מורכבת יותר ויותר, לתקשורת יש גם תפקיד מסוים שנשכח בשנים האחרונות.
כמנהל סוכנות ידיעות, אשר מספקת כתבות תמונות וקטעי וידאו לכלי התקשורת בארץ ובעולם, אני מופתע פעם אחר פעם מהשינוי התרבותי שעברה התקשורת בארץ. בעבר העיתונאים והמערכות ראו עצמם בתור "כלב השמירה של הדמוקרטיה", ועבודתם התמקדה בחשיפת סכנות, איומים על החברה ושחיתות בכדי לשנות מצב קיים. עד לא מזמן התקשורת הייתה כלי חשוב במערך הדמוקרטי של המדינה, ה"מתריע בשער", אך היום, לצערי, הפכנו להיות רודפי אמבולנסים. אם אין פצוע - האירוע לא מעניין. אם אין דם - נמתין בציפייה שיהיה ואם לא יהיה - לא תשמעו על העוולה / אירוע / סכנה .
עיתונאי צריך לראות את עבודתו כשליחות. לא רק כמגפון המגביר ההתרחשות שממילא קורית. עיתונאי רציני צריך לבדוק את החומר,לבצע תחקירי עומק, וכן, לפרסם אירועים לפני שהם מתפתחים לאירוע מדמם.
אפשר לציין דוגמאות רבות למקרים שבהם נתקלנו בחומה בצורה מצד העיתונאים "אין הרוגים - אין סיפור"; "רק פצוע קל? זה לא מעניין". אלה הן תשובות על בסיס קבוע, ותופעה מסוכנת שצריך להילחם בה.
כך למשל, בשבוע שעבר ניסה גנב מתכות לדרוס רכז ביטחון אשר הוזעק למקום הגניבה. שמעתם על זה? לא. כי רכז הביטחון הצליח לחמוק מהפגיעה ולא נפצע. תופעת גניבת המתכות הינה תופעה חמורה, המסכנת חיי אדם בכל רחבי הארץ. הגנבים גונבים את כבלי החשמל מעמודי תאורה ובכך מסכנים את הנהגים בדרכים. אבל אך לתקשורת זה לא אכפת.
פיגוע ירי שהתבצע סמוך ליישוב נווה צוף בחמישי שעבר זכה למבזקים בודדים באתרי האינטרנט, וזאת למרות תמונות הסטילס והווידאו שפורסמו מהאירוע. האמנם? כן, הבחורה שירו לעברה לא נפגעה. הכדור פגע בתיק שלה. עצם העובדה שרק שבוע לפני כן צה"ל פירק עמדה צבאית שהייתה באזור לא הפך את זה למתוקשר יותר.
תופעה נוספת אשר אינה מדווחת ואינה מטופלת כראוי הינה תופעת ה"פרוטקשן" בדרום. יישובים שלמים אשר סובלים מאיום פגיעה וגניבה יום יומי צריכים לשלם "דמי חסות" לבדואים המתגוררים באזור כדי למנוע פגיעות. ברוכים הבאים לדרום הפרוע. הדרום שאינו מסוקר ולכן אינו קיים...
כולנו זועמים על המשטרה כשאינה מתייחסת ברצינות לתלונות על אלימות במשפחה או על איומים ברצח, כפי שקראנו בשבוע שעבר על נער שהתריע על חשש לחיי חברתו. אבל אולי אנחנו העיתונאים חוטאים באותו חטא. כאשר מגיע אלינו סיפור על תופעה ש"כמעט" הסתיימה בפציעה או במוות ואנו לא מתריעים עליה - זהו אותו חטא בדיוק: חטא ההתעלמות ובגידה בתפקידנו.
אם התקשורת רוצה לשמור על הרלוונטיות שלה ועל חשיבותה במדינה דמוקרטית, היא חייבת לכפר על החטא, לשנות את הגישה ולהתריע לפני המעשה.