ד"ר דינה לוין חוקרת זה שנים את הרעיונות בספרות החסידית, מתוך מגמה לשלב את הסיפורים בחמרי הלימוד של שיעורי הספרות. בהשראת מחקריה הוכנס נושא הסיפור החסידי לבחינות הבגרות בספרות בבתי הספר הדתיים. במבוא לספרה החדש היא מעלה את חשיבות השׂיח החברתי העולה בעקבות המפגש עם הסיפור החסידי וגם חשיבות המפגש עם ערכים יהודיים הנחשׂפים בסיפורים אלה. היבט אחר המרתק את דינה לוין הוא חיפושׂ הזיקות שבין הסיפור החסידי ובין הספרות העברית החדשה הנוצרת בדורנו. בספר זה נבחנים שלושה מוטיבים בסיפור החסידי, מקורותיהם בכתובים היהודיים שקדמו לחסידות והשפעתם על היצירה העכשווית. המוטיבים הם: מוטיב הציפור, מוטיב האילן ומוטיב התפילה. הקו המנחה את לוין - לבחון אִם במעבר ממקורות מקודשים (תנ"ך, גמרא, קבלה) אל עיצוב סיפורִי נשמרה לאורך הדורות המשמעות הסמלית של מוטיבים אלה והַאִם נוספו למוטיבים אלה משמעויות חדשות. המוטיבים של הציפור והאילן נבחנים תוך זיקה ליצירות עכשוויות של אצ"ג, עגנון, יוסל בירשטיין, אידה פינק, אנה פרנק, נתן זך, הרצל ובלפור חקק, אלחנן ניר, אסתר זילבר ויתקון, שירה טברסקי-קסל ויהודית (יודית) שחר.

סיפור המפתח על הבעש"ט ומשל הציפור נשען על אחד משבחי הבעש"ט: מסופר עליו שנהג להאריך בתפילת שמונה עשרה וכל חבורתו חיכתה שעות עד שסיים. חלק מן התלמידים הלכו לביתם ושבו, וחיכו עד סיום התפילה. באחת הפעמים שבו התלמידים והתברר שהבעש"ט סיים את התפילה, והם לא הבינו את השֵבר שקרה בעת שיצאו ולא המתינו עֵמו עד סיום תפילתו. העלִייה של הבעש"ט לעולמות העליונים בעת התפילה מבוססת על התפיסה המיסטית של עלייה רוחנית עד המדרגה של "קַן ציפור". הבעש"ט מספר לתלמידיו על התהליך שהוא עובר עד קַן הציפור, כשהוא עולה בסולם אנושי של כל המתפללים לצדו, עד שהוא מגיע לציפור בצמרת האילן ולוקח אותה. ברובד הסיפורי, מספר הבעש"ט על האיש המטפס על כתפי האנשים העומדים זה על גבי חברו, וכך עולה ומגיע לציפור. יציאת האנשים מן הסולם האנושי גורמת לכך שכולם נופלים לארץ. גם העולה אל הצפור נופל אז, "שובר את מפרקתו" ולא מגיע לצמרת האילן. הביטוי של שבירת המפרקת קשה מאוד, ובנמשל הוא מעיד בדרך סמויה לחסידים לנפילה הקשה שנפל הבעש"ט בלי התמיכה הרוחנית של קהל התלמידים והמתפללים ששימשו לו סולם אנושי להגיע לעולמות העליונים. לסיפור זה יש גרסאות רבות, בתוכָן גרסה של ש"י עגנון (סיפורי הבעש"ט), מרטין בובר ( אור הגנוז) ואחרים. סיפור זה בנוי על מוטיב ההחמצה המופיע בסיפורים מיסטיים רבים. אילו היו התלמידים/ החסידים ממלאים ציפיית הצדיק, היו זוכים לברכה/ היה מגיע טוב לעולם/ הייתה מתרחשת הגאולה. כך זה קורים בסיפורים מיסטיים לא מעטים. כדי לתאר את התהליך הרוחני שהוא עבר בתפילה, השתמש הבעש"ט בסיפור חסידי, במשל. הסיפור על האיש העולה לקן הציפור יצר ריחוק מן האירוע שקרה ואִפשֵר לתלמידים לראות מה שקרה בראִייה חדשה ועמוקה יותר. הסיפור המחיש לחסידים המעריצים את הצדיק ואת נפלאותיו את התְלוּת שלו בהם. גם לנו הנחשׂפים לסיפור מתברר מן הסיפור שעלייתו של הצדיק לעולמות עליונים מותנֵית בחיבּור הנפשי של חסידיו איתו. רק החיבור שלהם אליו מאפשר את זרימת השפע העליון ואת יכולתו של הצדיק לשמש מתווך בינם ובין בורא עולם.

דינה לוין בוחנת את משמעות מוטיב הציפור בתנ"ך, במדרשי חז"ל, בשירת ימי הביניים ובקבלה, וחושפת את המשמעויות הנלוות למוטיב הציפור בכל רובד ביהדות. כך מובאים סיפורים חסידיים נוספים שבהם מופיע מוטיב הציפור. בספרות העברית בת ימינו נבחן סיפורו של ש"י עגנון (עמ' 47) "ציפורִי", שהופיע גם כספרון לילדים (וצריך לזכור שמדובר בסיפור שמעבר לרובד המציאותי הוא עמוס במשמעויות סמליות ומיסטיות). כן נבחן הסיפור של אידה פינק "ציפורים" (עמ' 51). אצל פינק מרתק לראות שהמוטיב מופיע בסיפור- שואה, והדגש הוא על צריחת הציפור: "צפירת הקטר צורמת, דומה לצריחת ציפור. היינו מקשיבים לה בעיירה, וכל פעם ששמענו אותה ידענו שהרכבת עלתה על הגשר, ושבעוד רגע כשהיא תעבור אותו, הָהֵם ינסו לברוח...". גם בהמשך הסיפור מוטיב הציפור אצל פינק מעורר חרדה: "הגרמנים עמדו על גגות הקרונות וירו בהם כמו בציפורים". לוין מראה איך בסיפורי פינק נוספת לציפור משמעות של חופש ומוות. לוין מביאה התייחסויות שונות של יוצרים למוטיב הציפור. מתברר שאצל אצ"ג מופיע המוטיב בשירים רבים. כך הוא כותב: "ציפורי הילדות שָם, הרחוקות מדַדות מענף לענף עוד/ מביטות במצודד, חובטות במקור, אינן יודעות דבר עליי עוד" (עמ' 67). וכן אמירה מצמררת: "לשָם עפות ציפורים בעיניים סגורות:/ כנף למַטה וכנף לָרוֹם" (שם). שירו של אלחנן ניר "מי לימֵד" נבחן תוך בדיקת זיקתו לדמותה של רחל אמנו ולדמותה של האֵם בכלל.. כך כותב אלחנן ניר: "מי לימֵד אותָךְ לקרוא/ הומָה על גג באֵין רואֶה/ מי לימד אותָך להיות/ אִישה/ ציפור/ עליית גַג. / גשם ראשון יָרַד" (עמ' 79). שירה של אסתר זילבר ויתקון "גנִי השאוּל" נבחן תוך בדיקת הזיקה בין מוטיב הציפור והדבֵקות בנופי המולדת. כך כותבת ויתקון: "מעולם לא היו לי אדירֵי נוף כאלונֵי מַמרא, כָּאֵלו/ עטוּיֵי ציפּורים ורוחות השומרון..." (עמ' 83). לוין בוחנת גם את שיריהָ של שירָה טברסקי-קסֵל, ששניים מספריה מתייחסים לציפורים: "שַחרור" ו"החיים הסודיים של הציפורים". בשירי טברסקי-קסל הציפור מסמלת את שיבת ציון (עמ' 85). מובא גם שיר של יהודית שחר, שם מוטיב הציפור מבטא געגועים (עמ' 87). בתוך שירי הציפורים מובאים גם שני שירים של הרצל חקק (עמ' 74) וכן שני שירים מתוך ספרִי "משורר של חצות": "יונת רחוקים עכשיו" וכן "שירת הזמירים" (דינה לוין, עמ' 70). את שירו של הרצל חקק "מסע הופך לְאוֹת" מגדירה לוין: "זהו מסע שנצרב בתודעתו של האני השר הטס כציפור מעל מַשק כנפי ההיסטוריה". השיר עצמו פותח בשורות: "טיסת הציפורים/ מציירת תמונת פלאוֹת./ הנוף קדוש ורטוב/ מַשק של מָעוף./ הציפורים בוכות מִמוֹלָדות ונוֹבְעות". (עמ' 77).

האילן שיש לטפס עליו כדי להגיע אל הציפור (אל "קן הציפור" במרכבה העליונה) מבטא את הגובַה הרוחני שאדם עולה אליו בעולמות העליונים. מוטיב האילן נבחן גם הוא בתנ"ך ובדברי חז"ל. כך מתברר שבשיר השירים האילן והגנים הם מְקום מפגש הדוֹד והרעיה, ובנביאים פריחת האילן היא סמל לגאולה ולהשתרשות בארץ (עמ' 103). בקבלה וגם בחסידות עולם האלוהות מתואר כאילן (העולמות העליונים בצמרת האילן: אצילוּת, בריאה, יצירה ועשִׂייה). בחסידוּת מובאוֹת אמירוֹת על המשמעויות הסִמליות של האילן, ובין הדברים מובאים דברי ר' ישׂראל מרוז'ין: "הצדיק כמו העיקר של האילן ואנשים החסידים הם כמו הענפים" (עמ' 105). בַּמשלים של ר' נחמן מברסלב, האילן וכן השׂדה והעשׂבים מבטאים את הדרגה הרוחנית של האנשים בעולם, ויש הפרייה הדדית ביניהם. לוין בוחנת את מוטיב האילן בסיפורו של ר"ן "מעשה מאבדת בת מלך" (עמ' 110). מרתק גם העיון בשיר של נתן זך "כי האדם עץ השדה" (עמ' 132), שם נבחן החסר הרוחני באדם במשל המשתקף בשירו של זך. זך רואה באופן צר רק את הצדדים הפיזיים באדם.

ציר הסיפור מתרחש סביב תפילת שמונה עשרה של החסידים עם רבם- הבעל שם טוב. לא פעם אנו מייחסים לַתפילה משמעות פשוטה של קריאת פסוקים לאל. כאן התפילה מתרוממת למדרגת דבֵקוּת כה גבוהה של התחברות לעולם העליון והגעה אל "קן הציפור". על-פי הסיפור לא כל אדם ניחן בכוחות מיסטיים כאלה ודרגת דבקות כזאת, והמתפללים משמשים כחבורה קדושה המזקקת ומעלה את תפילת הצדיק. הבעש"ט מגדיר את התהליך שהוא עובר כך: "הוא הולך מהיכל להיכל, ובכל היכל דנין אותו אם הוא ראוי לִכנוֹס, ואם היה האדם מֵשׂים אל לבו שדנין אותו בעת שנפלה לו מחשבה זרה, בוודאי היה מתפלל בכוונה, רק שהוא שוכח שדנין אותו" (עמ' 23). על-פי תפיסה זו, ככל שהאדם מתפלל בכוונה בתפילה, הוא זוכה לכך שדנים אותו להמשיך ולעלות להיכל הבא, לָאוֹת הבאה, וכך מהיכל להיכל ואוֹת לאוֹת הוא מגיע אל קַן הציפור. גם התפילה נבחנת בראִי התנ"ך, חז"ל והמקורות החסידיים. מובאת תפיסה מקורית של ר' נחמן מברסלב המייחס לתפילה כוח של נס: "ותפילה היא בחינת ניסים, שהוא (הנֵס) אין דרך הטבע, כי לפעמים הטבע מחַייב איזה דבר, והתפילה מהפֶּכת את הטבע" (עמ' 150). המחקר של דינה לוין מוביל לתפיסה המיוחדת של החסידות בעניין התפילה. על-פי החסידות, ניתן באמצעות הכַּוונות בתפילה להגיע למדרגות עליונות ולדבֵקות עילאית. הרובד של הכַּוונה מאפשר גם לפשוטי עַם להגיע בדרך כוונות הלב אל העולמות העליונים. הסיפור של הבעש"ט הראה לתלמידיו כמובן את החיבור בין הצדיק והחסידים המאפשר עלִייה עד העולם העליון, עד קַן הציפור. הדרך של החסידות להנחיל תפיסות אלה היא הסיפור המסופר בחצרות הצדיקים. הנחשׂפים לסיפורים החסידיים מתוודעים לכַּוונות המיוחדות של העמִידה בפני האל, ולכולם פתוחה הדרך לעשׂות את המסע המופלא אל קַן הציפור.