פרשת השבוע: ויחי

מִנְהַג אָבוֹת

הַשָּׁנִים חוֹלְפוֹת וְיוֹסֵף מְכַכֵּב

צַדּיק וְיָשָׁר כָּכָה עָלָיו יִכַּתֵב

לֹא שָׁכַח אֶת אָבִיו וְאֶת זַרְעוֹ

נִשְׁאַר נֶאֱמַן לֶאֱלֹהָיו וּלְפַרְעֹה

בְּּּהִתְקָרֵב הַדִּמְדּוּמִים וְהַסּוֹף

בִּקֵּשׁ יַעֲקֹב, הַנִּסְתַּר-לַחֲסוֹף

זִמֵּן יְלָדָיו, אַך הַנִּסְתָּר פָּרַח

בְּרַם לְהוֹכִיחַם הוּא לֹא שָׁכַח

הוֹכִיח אֶת רְאוּבֵן, בשִּמעוֹן וְלֵוִי

אָמַר"בִקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבוֹדִי"

אָרוּר אַפָּם כִּי עָז, וְזֶה לֹא אַפִּי

זֹאת קָבַע יִשְׂרָאֵל זֶה לֹא אָפְיִי

בְּמְנִהָג-אָבוֹת גם יוֹסֵף הִתְנַסֶה

כַּאֲשֶׁר הֻעֲדַף אֶפְרַיִם עַל מְנַשֶּׁה

נֹהַג זֶה לֹא זָר לְיוֹסִף וְלֹא נָדִיר

לִדְחוֹת אֶת הַבְּכוֹר בִּפְנֵי הַצָּעִיר

וְהַבְּכוֹר מִבְּכוֹרָתוֹ לְהַדִּיר

תם ספר בראשית ואנו בְרֵאשִׁית הדרך

יעקב-ישראל וקורותיו השתרעו בספר בראשית על שש פרשות מתוך שתים עשרה פרשות שבספר בראשית, ואנו עֲדָיִן בראשית דרכו של עם ישראל שכבר ירד ירידה ראשונה מן הארץ והשתקע במצרים, הירידה הייתה על-פי הנגזר על-ידי אלהים בדברו אל אברהם: כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה ... (בראשית טו/יג) כידוע כבר אמרנו כי ישראל מאז ירדו למצרים עד צאתם משם עברו רק 210 שנים (הדבר לקוח מגימטרית רדו (210 רש"י אומר אלה שנות השעבוד במצרים)שיעקב אמר: רדו שמה ושברו-לנו מִשָּׁם ונחיה ולא נמות. (מקץ מב/ג) אזי איך נוצרו ארבע מאות שנה, על כך אומר רש"י את הספירה צריך להתחיל מלידת יצחק עד יציאת ישראל ממצרים. כשיצחק היה בן ששים שנה נולד יעקב וברדת יעקב למצרים היה בן מאה ושלושים שנה. וכך הוא עצמו אמר: "ימי שני מְגוּרַי שלושים ומאת שנה ורעים" (ויגש מז/ט) סיכום שתי התקופות הוא: מאה ותשעים שנה ובמצרים היו מאתים ועשר שנים במנין רדו, הרי הם ארבע מאות השנה שנאמרו לאברהם. לפיכך נתן לאמר כי אחרי שדרך אברהם אבינו בארץ כנען, אליה נשלח על-ידי הקב"ה היו גישושים וניסיון ישיבת קבע. משנולד יצחק, החלה ההתאקלמות בארץ כרקע לישיבת קבע למרות זאת עדין רואה התורה בישיבת יצחק בארץ כישיבת זר או גר בארץ, ואיננה שונה מהישיבה במצרים. בני חת ואבימלך ושליטים אחרים שישבו בארץ, לא נתנו לצאצאי יצחק לחוש כי הם יושבים בארצם, זה נמשך עד אשר יצא ישראל ממצרים ושב לארץ ממנה יצא או ירד. לכן כל שש הפרשות על יעקב וילדיו, וצאצאיו , אינם אלא ראשית התהוותו של עם ישראל , שהתחילה במצרים כעם משועבד ונמשכה לאחר כניסת ישראל לארץ כנען כעם חופשי.

ומה גורם לכך שישראל במצרים נעשו עבדים

אנו עתידים לקרוא בפתח ספר שמות את ספורו של עם ישראל בהתהוותו. השאלה היא איך זה קרה שאחרי שישבו הבאים מצרים יעקב ובניו וצאצאיו, בארץ גושן ומשבעים נפש שבאו למצרים נהיו לעם רב התרבו והתעצמו והיו שם בני חורין, אזי איך נהיו לעבדים. זה ניתן להסבר בכך כי כל זר שבא לארץ זרה מתישב בה ומתפתח ומתעצם ושולט בתחומים הנותנים כוח , בתחום הכספי הכלכלי והרכוש, כמובן שזה מעלה את קנאת תושבי הארץ שבה הם נחשבים לעם זר. אולם במקרה שלנו יש גם פנים אחרות לעבדות של ישראל במצרים. נחזור אל סוף פרשת ויגש , כשיוסף היה במלוא עוזו והדרו ושלט בלא מצרים בַּמִּצְרִים. מסופר כי יוסף החכם העביר לפרעה מבעלי הקרקעות במצרים את כל אדמותיהם. ויחד עם זה העביר יוסף לפרעה גם את האנשים בעלי הקרקעות לפרעה כאריסים אצלו. כי הרעב אילץ את המצרים למכור קרקעותיהם לפרעה באמצעות יוסף והיו לאריסי פרעה. המצרים עשו זאת מתוך כורח המציאות באמרם ליוסף: למה נמות לעיניך גם אנחנו גם אדמתנו, קנה אותנו ואת אדמתנו (ויגש מז/יט) ויוסף נענה לבקשת המצרים שנאלצו לבקשה במצוקתם : ויקן יוסף את כל אדמת מצרים לפרעה.(ויגש מז/כ). המשתמע מכך שהמצרים עצמם נעשו עבדים לפרעה כי קנה אותם ואת אדמתם שנאמר: קנה אותנו ואת אדמתנו (ויגש מז/יט) היעלה על הדעת שעם הארץ יהיו עבדים לפרעה והזרים ישארו בני חורין? לכן בני ישראל וצאצאיהם שועבדו לפרעה במצרים, כי זה היה מעמד תושבי מצרים, בעקבות שליטתו של יוסף במצרים, היה מעמד של עבדים. וכשמת פרעה הַמֻּכָּר לישראל קם פרעה חדש אשר לא רצה להכיר או לזכור את יוסף והחל לענותם בסבלותם כעבדים שלו. מאחר ועם ישראל נולד עם בן-חורין, לא קבל את העבדות כדבר מובן מאליו ועתידים אנו לעקוב אחר מאבק היציאה מן העבדות לחרות.

אין לדעת מה יקרה באחרית הימים

מדוע לא טוב לאדם לדעת מה יקרה באחריתו, כי אם רעה אחריתו הוא יתמלא צער ותעצב לאורך חייו , ואם טובה אחריתו יסיר כל דאגה מלבו לעצמו ולא ידאג לאוהביו, כי מובטח לו סוף טוב מראש ובכך הוא גורם להם צער. יעקב לא נהג לפי הכלל שאין לדעת את הסוף מראש לכן נאמר: ויקרבו ימי ישראל למות.(מ"ז/כט) בקש יעקב לקבץ את ילדיו סביבו כדי לגלות להם: את אשר יקרא אתכם באחרית הימים. (מט/א) לא נאמר כי יעקב מבקש לברך את ילדיו כדרך שעושה אדם על ערש דוי, אך משנסתלקה השכינה ממנו, שִׁנָּה טעמו והחל אומר לבניו דברי תוכחה וברכה. פתח יעקב בראובן בכורו ואמר לו דברי תוכחה: כי עלה משכבי אביו יעקב ובכך חִלֵּל את יצועו. ולשמעון ולוי הוכיח אותם על שבחמתם הרגו איש, הכונה להריגת תושבי העיר שכם הגברים כולם כנקמה על חילול כבוד אחותם דינה. ואל יהודה, דבר טובות וגלה לו כי עתידים ישראל להודות לו וְדִמָּהוּ לגור אריה חזק ואיתן. וכך ברך בן אחרי בן עד הגיעו אל יוסף הבן האהוב עליו מכל ילדיו. כאן הגדיל בשבחו של יוסף ובברכתו אמר לו: בֵּן פֹּרָת יוסף בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן וכו.. אהבתו של יעקב ליוסף הביאה אותו להשביעו כי הוא שיביא אותו לקבורה עם אבותיו בארץ כנען ויוסף נשבע לו כי יקים צואתו, אז יעקב השתחוה ליוסף, על דבר זה לא עברו חז"ל ללא תגובה ומצאו צורך לנמק הטעם לְהִשְתַחֲוָיַת יעקב ליוסף. בעניין זה כבר אמרנו בפרשת ויגש כי יוסף בעקביות רצה בהתגשמות חלומותיו כולל השתחוית אחיו, אביו ואמו. ניתן היה לזקוף הִשְׁתַחֲוָיַת יעקב זו ליוסף כחלק מהגשמת חלומו, אלא שהפעם מדובר בזמן רב אחרי שבא יעקב למצרים ולמעשה יעקב נמצא על ערש דוי, השתחותו לצעיר מרוב ילדיו, מחייבת צידוק לכן רש"י מביא אמרה בארמית: "תעלא בעדנה סגיד לה" .תרגומה: "שועל בזמנו סגוד לו" . הוא הסתמך רש"י אגדה עתיקה, ששמע האומרת: האריה כמלך החיות מושל עליהן, אך יש חודש אחד בשנה שהשועל מושל על החיות כולל על האריה וזה סוגד לו. הנמשל ליוסף ולאביו יעקב יוסף (השועל) השליט במצרים, אביו (האריה) משתחוה לו. אלא שרבותינו אינם שלמים עם זה, ולכן אמרו: פנה יעקב אל ראש המטה אל השכינה ששוכנת בראש המטה והשתחוה לשכינה ולא ליוסף, כי הרי לא נאמר וַיִּשְׁתַחוּ ישראל אל יוסף על ראש המטה. אולם יש מקום גם לקבל מן האמור מוסר השכל. גם לגבי מי שנבחר ליצג את העם בבחירות דמוקרטיות גם אם הוא נחשב בבחינת "שועל" צריך לקבלו כמי שמיצג את המדינה ואין לזלזל באדם כי הוא הגיע לשלטון מבין המוני העם. משנבחר צריך לכבד אותו, גם אם אין מסכימים עם כל דעותיו. ועל כן נאמר בפתגם ערבי עממי: כמאן חג'ר אלי מה ביעג'ב בפג' (كما ان الحجر الي ما بيعجب بفج) בעברית: כי גם אבן שאיננה מוצאת חן פוצעת. ועוד פתגם עממי ערבי אחר אומר: עג'וות זיתונה בתסנד ח'אבייה (عجوة زيتونة بتسند خابية) כלומר גלעין-זית מיצב כד , לא לזלזל.

ויעש יוסף לאביו אֵבֶל שבעת ימים

לא במצרים עשה את האבל. כי במצרים חונטים את המת ארבעים ימים והאבל עליו אצל המצרים שבעים ימים , כל עוד ובני ישראל היו שם נהגו מנהג המצרים, אך משהגיעו אל עבר הירדן עם ארונו של יעקב אל גורן האטד הרחק ממצרים, החלו באבל כנהג ישראל שבעת ימים. לאחר שקימו את צואת יעקב אביהם בקברם אותו במערת המכפלה שם גם לאה נקברה בצדו, שבו הם למצרים . אך כאן החל הפחד אצל אחי יוסף מה יעשה להם "השליט" יוסף הוא לבטח יִשְׂטוֹם אותם: והשב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אתו. (נ/טו) לכן פנו אליו לאמר לו, כי יעקב צוה לפני מותו : כה תאמרו ליוסף אנא שא נא פשע אחיך וחטאתם כי רעה גמלוך (נ/יז) . ולא די בכך אלא שהם הציעו עצמם ליוסף להיות לו עבדים . יוסף הרגיע את אחיו : ועתה אל תיראו אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם .(נ/כא) אבל כאן נראה חוזר יוסף על מה שאביו עשה עמו, בקש מאחיו כאשר השם יפקוד אותם ויחזירם לארץ כנען: וַיַּשְׁבַּע יוסף את בני ישראל לאמר פקד יפקד אלהים אתכם וְהַעֲלִתֶם את עצמותי מזה.(נ/כה) את בני ישראל נאמר כי הרי הוא צעיר אחיו חוץ מבנימין אחיו ויש להניח שאחיו ימותו לפניו, אלא שהשבועה היא לצאצאי אחיו הם בני ישראל .

כַּבֵּד אֶת הָאָדָם הַבּוֹגֵר מִמְךָ וְלוּ בְּיוֹם

חֲלוֹק עָלָיו בְּכָבוֹד מִבְּלִי אוֹתוֹ לְשְׂטוֹם

שְׁמוֹר עַל הַיָּשָׁן שֶׁלְּךָ הֶחָדָש לֹא יוֹעִיל

בְּכֹל מִקְרֶה רָצוּי אֶת מַצְפּוּנְךָ לְהַפְעִיל

אֶלֶּה הֶם חָכְמַת חַיִּים חִנָּם אוֹתָם קַח

דַּע שֶׁרַק בְּיִשּׁוּב הַדַּעַת תּוֹעֶלֶת תִּצְמַח

אַל תִּשְכַּח לַחְמֶךָ עַל פְּנֵי הַמָּיִם שְׁלַח

סוֹפוֹ לְהַגִּיעַ לָרַעֵב וְלַנִּזְקָק אֲשֶׁר נִשְׁכַּח