הדמות המרכזית, והשחקנית הכי מפעימה בהצגה היא הקובה, אלמנת פריאמוס מלך טרויה - קאיוקו שיראישי. המשחק שהיא נותנת לנו הוא הטוב ביותר שנראה על בימותינו, והוא בבחינת התגלות. השימוש שלה בקולה האדיר והרבגוני, בתנוחות גופה, בזעקות מהמיית ליבה של מי שאיבדה את בעלה, בניה ותכף יטיחו בקיר וירוצצו את נכדה, בנו של הקטור, גיבור טרויה המת - כל אלה מהפנטים אותך אליה כאל אבן שואבת. היא שחקנית נדירה, מהטובות בעולם כיום, והופעתה בהפקה המשותפת הזו היא הזדמנות פז לקהל הישראלי (עד ה-5.1.13) לחוות את החוויה הזו. את בתה, הנביאה קסנדרה, משחקת אולה שור סלקטר, שהמונולוג שלה בתחילת המחזה הוא אולי שיאו של כל המחזה, וטומן בחובו את המסר האנטי מלחמתי שאוריפידס התכוון אליו. מסר המשותף גם לשני מנהלי התיאטרונים גם יחד. קסנדרה נחשבת למשוגעת, בגלל החזיונות שיש לה, באמצעותם היא מדווחת לסובבים אותה על העתיד לקרות. והיא מנבאה, בין היתר, על העתיד לקרות לאודיסיאוס מלך איתקה, שלאחר עשר שנות המלחמה בהן נעדר מהבית, תימשך דרך הייסורים שלו הביתה עוד עשר שנים, והיא מפרטת אחת לאחת את כל המכשולים שייתקל בדרכו - שכולם מפורטים בספר השירה "האודיסיאה" של הומרוס. אולה שור סלקטר מגיעה כאן לשיא חדש בקריירה העשירה והמרשימה שלה, שישאיר את חותמו בלב כל אחד.

הטרגדיה כוללת גם את אלמנתו של הקטור - ראודה, שבנה הנסיך נגזל מזרועותיה, כדי שלא יישאר זכר לגברי טרויה. מנהג אכזרי שנהגו בו כל עמי אותה תקופה. לבימה מגיע גם מנלאוס מלך ספרטה, שלכאורה בגידת אשתו בו עם פאריס נסיך טרויה, הייתה העילה למלחמת יוון וטרויה. מוטי כץ העמיד דמות של מלך נלעג משהו, שאשתו הלנה היפה (יוקה וואו המרהיבה) מסובבת אותו סביב אצבעה הקטנה. גדולתו של הבימאי נינאגאווה היא בעושר החזותי שהוא מעניק למחזה בתוספת של שפע השחקניות במקהלה, שלא רק מספרות את המתרחש, אלא משחקות וחיות את המתרחש. לכן, יותר מכולן מדגימות את המצב העגום 15 בנות המקהלה, בתיאור הפיסי, ובהבעות הפנים והמשחק, כשאינן מסתפקות בדקלום סיפור הרקע והזוועות. במיוחד עושות זאת חמש השחקניות היפניות, שפשוט תענוג להסתכל בהן, ולקרוא באותה עת את התרגום הרץ של דבריהן. אין תמה, שהבימאי בחר שלא לצייד את השחקנים עם רמקולים שכה נהוג להשתמש בהם כיום. קולן כה חזק וברור, כמו גם קולן של השחקניות הערביות, שתענוג היה לשמוע אותן. חבל שקולן של בנות המקהלה הישראליות בקושי נשמע.

היריעה במחזה מאוד רחבה, עשירה וסוחפת גם הודות למוזיקה מודרנית ולרקע הקולי, שחלקו הוא שירה אכספרסיבית ללא מילים של זמרת דרום-קוריאנית. לואי נופי ולירי אור כחיילים שצוו על-ידי שליח הצבא היווני להעביר את הנשים האומללות לספינות, כמו סחורה לניצול, מילאו את תפקידם ללא אומר, אך במעשה. ומכאן - ייחודו של הבימאי שהוא בשילוב של יסודות התיאטרון היפני הקלאסי (מה שהתבטא כה נפלא במשחקן של היפניות) עם תיאטרון יווני קלאסי על כל עקרונותיו, תוך העשרה מהתיאטרון בן זמננו. מה שמזכיר את מיטב הסרטים היפנים הבלתי נשכחים, מאז אקירו קוראסוואה ועד היום. הצגה מופלאה, שניתן היה לקצרה ולהעצים עוד יותר את איכותה, לו הסתפקו באמירה אחת בלבד של טקסט המקהלה מבלי לחזור עליו בכל פעם שלוש פעמים - ביפנית, בעברית ובערבית. כך הייתה פחות מייגעת את הצופים. אך כל זה זניח, לעומת האפשרות לחזות ביצירת מופת בבימוי כה מופתי ובביצוע שכזה.