הרב יעקב אריאל, רב העיר רמת-גן ומבכירי הזרם המרכזי של רבני הציונות הדתית (בעצמו מכהן כנשיא ארגון צהר), ביקורתי עוד יותר: "צריך להבחין בין המאסות של הציבור הרפורמי לבין הרפורמה כתופעה והמנהיגות שלה. הציבור הרפורמי הרחב הוא כמובן ציבור יהודי שיש לקרב אותו ככל יהודי. הרפורמה היא דת לא יהודית שהתחילה כחיקוי לנצרות, ולכן עם הרבייס שלה אין לנו מה לדבר. אפשר לשתף איתם פעולה בנושאים שנוגעים לצד הלאומי, כמו בתחום הציונות או המאבק בשעתו למען יהודי ברית המועצות, אבל בוודאי שלא בפן הדתי, ואין מה לבחון שינויים בעניין זה".
גם את ההבחנה שהציע
הרב שרלו, בין עמדת ההלכה לעמדת המדינה, דוחה הרב אריאל: "זו בעצם הפרדת הדת מהמדינה. אנחנו נקבל שהמדינה תפסוק דברים בתחום הדתי בניגוד להלכה?". הוא גם דוחה את ההנמקה שהדברים נועדו למנוע משבר עם יהדות ארה"ב: "אני מתפלא על הרב שרלו, שיושב פה בארץ ומתיימר להבין את יהדות ארה"ב. היו שם רבנים גדולים, כמו הרב סולובייצ'יק, שהכירו מקרוב את המצב ולא התירו שום שיתוף פעולה עם הרפורמים".
מנגד, נציגי הזרמים הליברליים בארץ כמובן מרוצים מהכיוון שהתווה הרב שרלו. הרב גלעד קריב, מנכ"ל התנועה ליהדות מתקדמת (הרפורמית) בישראל, מייחס חשיבות מיוחדת לא רק לעצם הדברים אלא גם למיקומם: "בעיניי זה משמעותי שהרב שרלו כתב את הדברים לא במאמר ב'הארץ', כמין ניסיון לרצות את הציבור הליברלי, אלא דווקא במאמר באתר הישיבה, בפנייה לציבור שלו, מתוך הבנה לעומק של הצורך להכשיר את הקרקע לשינוי העמדות הדתיות בנושא".
גם יזהר הס, מנכ"ל התנועה המסורתית (הקונסרבטיבית) בישראל, אומר: "דבריו המקוריים של הרב שרלו הם בעיני סוג של 'הלכה נבואית'; דברים אמיצים על העת הזו, שמחייבת שידוד מערכות בחשיבה האורתודוקסית. גם היה יפה בעיניי שהוא לא הסתפק בטעמים הפרקטיים של היחסים בין מדינת ישראל ויהדות ארה"ב, אלא דיבר גם באופן עקרוני: 'מאבק על כל שעל מארץ ישראל כן, ומאבק על כל יהודי לא?'. יש כאן קבלה עקרונית של כל יהודי". להערכתו, "גם אחרי הנסיגה המסוימת של הרב שרלו מהדברים הראשונים, מה שייזכר לדורות הם הדברים המקוריים".
שאלה מעניינת היא בכל זאת ברמה הפרקטית: האמנם שינוי העמדה הדתית בישראל, וביטול הבלעדיות האורתודוקסית, אכן ישפיעו על יחסי יהדות ארה"ב וישראל, קל-וחומר על שיעור ההתבוללות, או שאלו ניזונים מתהליכי עומק פנימיים שאין להם קשר למעמד הזרמים בישראל? דווקא קריב מודה שלדעתו אין קשר דרמטי בין הסוגיות: "ההתרחקות של הדור הצעיר ביהדות ארה"ב מישראל לא נובעת לדעתי בעיקרה מהכיבוש או מיחסי דת ומדינה, אלא מתהליך טבעי של ההתרחקות של כולנו מהאירועים המכוננים של השואה והקמת המדינה, שבנו בשעתו את הקשר העמוק בין ישראל והתפוצות.
"אבל דווקא מכיוון שיש תהליך שחיקה משמעותי וטבעי, יש אינטרס מובהק לישראל להתמודד איתו ולהאט אותו, ולא לפגוע בו עוד יותר. גם בעניין ההתבוללות - מי שחושב ששינוי היחס של ישראל לזרמים הליברליים ישפיע באופן דרמטי על שיעורי ההתבוללות כמובן שיתאכזב. אבל הוא כן יאפשר לישראל לשחק תפקיד משמעותי בעיצוב עולמם היהודי של יהודי התפוצות; למלא את התפקיד של 'מרכז רוחני' שעליו חלם אחד-העם, שהמדיניות הישראלית הנוכחית לא מאפשרת".
גם קראוס מדבר באופן דומה: "אין ספק שיש שחיקה טבעית של מידת הזיקה של יהדות ארה"ב לישראל, שנובעת מכך שאנחנו לא בדור של הקמת המדינה או של ימי החרדה שלפני מלחמת ששת הימים. אבל משמעות השינוי היא שהדור הצעיר של יהדות ארה"ב בוחן את ישראל בחינה עניינית, בלי מחויבות אוטומטית, כמו לקרוב משפחה: אם יש לו שם טוב, אני גאה בו ורוצה להיות מחובר אליו. אם אין לו שם טוב, אני לא רוצה קשר איתו. מכיוון שלרוב הצעירים היהודים-אמריקנים יש ערכים הומניסטיים-ליברליים, משמעת הדבר היא שככל שישראל מתרחקת מן הערכים הללו, יש פחות רצון להיות מזוהים איתה".