אתה צופה במרקע בגלריית הכתבים והמומחים החושפים ומפרשנים את ממצאי דוח המבקר על הפרשה שנקראת בטעות גמורה פרשת מסמך הרפז, יושב ומאזין לשידורי תחנות הרדיו, ומרגיש כי דמעה גדולה המסרבת להיקרא נאיבית חונקת את גרונך.
מכף רגל ועד ראש אין בו מתום בסיפור המבהיל הזה. זו לא פוליטיקה על כל מפגני הסיאוב שלה, זה לא מכרזים תפורים, לא פערי ענק בהכנסות ובנגישות למאגרי החינוך בארץ, זו לא הדרה בוטה של נשים בחסות הלכות שהתפשטו ממלבושי ערכן הסגולי, זה לא בקיעי עומק בשוויון בנטל, לימודי ליבה שהוטרפו, זה לא כל שורות הלאווים שעוברים אותם עד שהם נעשו כהיתר - זה משהו אחר, משהו שעוצמתו לא נודעה עד הנה אף על-פי שתמיד יימצאו עיתונאים וותיקים המשווים כל תהום לשוחה שכבר הייתה מימים ימימה.
הדמעה חונקת מפני שהסיפור הוא סיפור של המדינה כולה, ביסוד, בשתות, בבסיס, בבטון המזוין עליו היינו בטוחים כל כך שהבית הזה שלנו על-אף דליפות אחדות וסדקים פה ושם שאפשר לסתום, וכותל רעוע אחד או שניים שאפשר לתקן ולשפץ, עומד, איתן, בכל רוח, מצויה ושאינה מצויה. ופתאום, בסיפור אחד, מתברר שהבית כבר מזמן איננו איתן ורק עכשיו אנו, ציבור שאיננו יודע אלא מה שחושפים לעיניו, אנו מובהלים לתקשורת לדעת.
הדמעה חונקת מפני שמתגנבת למודעות החרדה הנוראה שאם כל זה, עם כל אלה, היה ונברא, ומי יודע אם בכלל עדיין הנסתר בו אינו חיוור יותר מן הנגלה, שאם כל זה אמת, הרי יש משב רוח חמוץ באוויר המביא מקרוב ריחות של רקב מתקדם, של קץ. פרסום הדוח הוא מעשה של פתיחת חלונות, מתן סיכוי למשבים רעננים של אביב שמוכרח לבוא אחרי ערימת השלכת המצחינה הזאת, ואף על-פי כן, הדמעה עיקשת, היא לא בטוחה, היא מחשבת לבכות על חורבן.
הציבור יעמוד לדין?
....והכל כל כך צפוי. ועדת חקירה, פשיטת משטרה על לשכות ועל אישים, משפטים, תובעים, להקות פרקליטים, כתבי פלילים, הכל, שורה ארוכה ונדושה של תרופות ומכשירי שיקוף והדמיה, ובדיקות פולשניות וביופסיות שנויות במחלוקת, הכל כמקדם, כמתמול, כשלשום. רק לא שבועה לעקור באזמלי הנורמות הציבוריות את הרעה החולה שלא יכולה להתרחש אלא במקום בו הטריבונה משלימה עם תסריטי העוולה, ועם סטיות גיבוריה הראשיים מנתיבות היושר הציבורי.
אפשר להעמיד ציבור לדין? היועץ המשפטי יכול לפתוח תיק לציבור? המשטרה יכולה לפתוח בחקירת הציבור? ועדת הכנסת המלווה את מעשי ביקורת המדינה נקייה מכל הטיה פוליטית כמובן, יכולה להמליץ על ועדת חקירת הציבור? לא יכולה. רק הציבור יכול לרפא הציבור. אבל לא. אומרים לו לציבור כי במקום בו מולכות הנורמות ראוי לסמוך על הציבור, אבל במקום בו הנורמות אינן אפילו המלצות, אין סומכים על הציבור ואין תחליף לדין. אבל, האם לא אמרו כבר חכמינו זיכרונם לברכה שראו כבר הכל וחוו כבר חורבן, שלא חרבה ירושלים אל מפני שהעמידו דבריהם על דין תורה? אז שוב ועדת חקירה...?
"מי ומי" למעלה ולמטה
לא שאין צריכים להעמיד לדין מי שסרח, מי שחטא, מי שעבר עבירה, מי שזייף, מי שחטא למשפט ולדין. אלא שמה שנחשף בפרשה הנוראה הזאת אינו רק שורה של אישים הנחשדים במעשים אסורים, אלא קריסת מערכות שאינה נובעת בהכרח מעבירה על חוק כזה או אחר הרשום בספר החוקים, אלא מאפידמיה של "הכל מותר" במלחמה על היוהרה, ועל האגו, ועל הכוח, ועל הדימוי אם מכוער הוא כמשפט או מכוער הוא כערך, אם אסור הוא או אם ראוי היה לאוסרו אילו הועלה על הדעת מלכתחילה.
מה שנחשף הוא הפרת אמונים של המון "מי ומי", החל ב"מי ומי" שלמעלה למעלה, וכלה ב"מי ומי" שאינו צף אלא למטה, כולם כאחד "מי ומי" שנשבעו אמונים. מה שמפחיד הוא טרפוד קולקטיבי של אמונים לעיני כל ישראל.
על כלום ושום דבר
...והדעת שואלת על מה, על מה הרסו כך את הכלי המפואר המושבע להכיל ולשמור אמונים? על אידיאולוגיה? על השקפת עולם? על עיקרון של חיים ומוות, של להיות או לחדול, על קידוש השם, על מה? על כלום. ממש על כלום. על שום דבר שאפשר למדוד את אורכו ואת רוחבו ואת משקלו על-פי המסה העצומה של הרעה שנעשתה בעבורו.
היכן גדולתם עד לפעמים 'אפסי ואין עוד' של אנשי הצמרת שהחליקו נמוך כל כך מן העצים ועסקו במנופי ענק בזוטות ובחצץ. הדיסוננס הקורע-כל בין גודל המשימה לבין כוחות הסוס של המנועים האדירים שהוכנסו למערכות הביצוע הופך את הפרשה הזאת לגרוטסקה שלקחה את עצמה ברצינות מפליגה. העגל הזה יצא מצמידים עלובים של מתכות סרק והיה למפלצת מחלידה הרועה מאחורי גדרות הסוד השומר על בטחון המדינה ושלומה ומי יודע, עכשיו שהכל רואים, אם יש כבר מי שיכול לקחת אותו את העגל הזה ולפורר אותו במים ולהשקות בהם את כל העם כולו. לא בטוח. אם על אלה אפשר להחריב את הארץ, על מה אפשר לקיימה?
על החירות. השחרור מן האדישות המגדלת עגלים כאלה. על היציאה מן המבואות הצרים של סיסמאות על דמוקרטיה המחליפות את הדמוקרטיה עצמה. על האמונה ביושרה כמידה שאינה עניין לשיעורי אזרחות אלא לאזרחות גופה, על הכתרת הנהגה נבחרת השומרת מכל משמר על האקולוגיה של המדינה והאחראית, כל יום, אחריות אמת, קודם כל ובראש ובראשונה, לעשות את הכל, במצוות עשה ובשמירה שלא לעבור על מצוות לא תעשה, כדי למנוע את זיהומה. רק על זה אפשר וראוי לקיימה.