אנשים רבים נוטים להצביע עבור מי שדומה להם, סוציו-אקונומית ואפילו חיצונית, ולא בהכרח עבור מי שיוכל לקדם את האינטרסים החשובים להם. כך יוכלו להרגיש נח כשבמקום עבודתם ובסביבת מגוריהם ישאלו אותם עבור מי הצביעו. זו אחת הסיבות שבעטיה מלקט נתניהו סביב צווארו מחרוזת ראשים בשלל גוונים. הוא מאמין שכך יהיו בוחרים רבים שיוכלו למצוא את עצמם כשיביטו במראה הליכודית. נתניהו רוצה לחלוש על טריטוריות רבות ולהפוך את הליכוד לאימפריה בראשותו, אך למעשה, בכך הוא אינו יכול להישאר נאמן לשום דרך ולאף אחד, ובעיקר לא לעצמו.
לפיזור הזה נתניהו קורא "אחדות".
משה פייגלין נשאר בליכוד מתוך רצון לשנות את מפלגת הליכוד מבפנים ולהחזירה לשורשיה הארץ ישראלים, אלא שזו כבר שינתה את שמה ופניה עד דלא ידע. החיבור עם ישראל ביתנו נועד להיראות מושך לבוחר הימני, אך בו-זמנית מצהיר נתניהו על רצונו לצרף מפלגות שמאל לקואליציה.
בחירות דמוקרטיות נועדו לתת לעם את האפשרות לבחור את מנהיגיו, הן אמורות לאפשר לבוחר להצביע עבור מי שהוא רוצה שיעמוד בראש ויוביל את המדינה בדרך מובחנת. בחירה בנתניהו אינה תואמת תפיסה בסיסית זו שכן בפועל נראה כי הוא מתכוון להקים
ממשלה סכיזופרנית, המפוצלת בין קטבים מדיניים, מונעת מתחושות רדיפה מבית ומחוץ ופועלת ע"פ הדהודם של קולות הזויים המזהירים מפני סכנת בידודה של ישראל כאשר המציאות בעבר ובהווה הוכיחה אחרת.
דוגמאות בולטות מהעבר הם מלחמת ששת הימים והפצצת הכור בעירק. לפני מאורעות אלו ישראל הייתה נתונה תחת איומי בידוד עקב נחישותה לפעול, אך לאחר מכן עלתה קרנה באופן ניכר. ישראל שאחרי הייתה אהודה בקרב מנהיגים ובמיוחד בדעת הקהל העולמית. גם מבצע "חומת מגן" המסיבי הוכתר כהצלחה צבאית ומיגר את פיגועי ההתאבדות שבהם נרצחו למעלה מ-1,000 ישראלים בתוך זמן קצר. חרף הביקורת הבינלאומית זכתה ישראל להארכת זמן להשלמת המבצע, והשמועות השקריות על הטבח בג'נין הופרכו אף ע"י ארגוני זכויות האדם באו"ם, אמנסטי ו- HRW וכן ע"י השבועון האמריקני "טיים."
שיקולי הבוחר הישראלי תורמים גם הם לא מעט לכאוס במפה הפוליטית ומחלישים את חוסנה של המדינה. פתק הצבעתו של הבוחר אינו בהכרח משקף הצבעה לראשות ממשלה אלא, פעמים לא מעטות, מהווה אמצעי למימוש חשבונאות שלילית: קרי, כדי שמנהיג פלוני מתחרה לא יקבל, כדי שקבוצה ציבורית פלונית לא תקבל, או כדי לשלול אורח חיים אחר. לפי רחשי ציבור אלה עושים פוליטיקאים עסקנים הון פוליטי וממציאים סיסמאות ומטרות כדי למשוך קולות לעצמם. בעיקר, הם משתמשים במילים יפות כגון "שוויון," "צדק," ו"חברתי," למרות שבפועל מעודדים יותר פילוג, נקמנות חסרת תועלת והתלהמות מיותרת.
דוגמה אקטואלית היא הפארסה המשתוללת בעניין גיוס החרדים. הרי גיוס החרדים לא יפתור את הבעיות החברתיות, ובטח לא הביטחוניות, של מדינת ישראל. ממילא קיימות כבר זמן מה תנודות של עלייה בהשתתפות בנטל בקרב חרדים, ומאידך עלייה בהשתמטות בקרב החילונים. במדינת ישראל יש נושאים יותר לוחצים שאיתם צריך ללכת לקלפי. בודאי שבמצב ביטחוני ירוד כל שיח ראוי, חברתי או כלכלי, ידחק לשוליים.
בקרוב ניזכר בכינוי "מפוזר ומפורד" שכבר אמרו עלינו פעם.
בעוד פייגלין אוסף ושומר את רסיסי מפלגת הליכוד של פעם, אולי במחשבה להחיות אותם בעתיד, נכנס שחקן חדש למערכה, חדש אך עם שורשים חזקים הנאמנים למקור:
נפתלי בנט. יש לציין כי גם בנט פונה לקשת ציבורית רחבה (דתיים, חילונים, צעירים, ותיקים, לוחמים, יפים ואמיצים), אך, בשונה מהליכוד, כולם ממוקדים סביב בסיס ערכי ומדיני מוצק, וכזה שאינו שולל קבוצות באוכלוסיה כאמצעי להגדרה עצמית. אמונה ונאמנות הן מילות המפתח ומהווים את הכוחות המניעים של המפלגה לסלילת דרך מדינית חדשה במקום הדרך הכושלת של השמאל שניכס לעצמו את המילה "שלום" ובו בזמן הביא עלינו מלחמות וסכנות קיומיות. כשהולכים לבחור יש לזכור כי ההצבעה היא על דרך מובחנת, וכן כי עד היום מדיניות של ויתורים וכניעה ללחצים הוכחו כהרי אסון לחזיתות, לעורף וכן בהקשר של דעת הקהל העולמית.
אנו רוצים לבחור בדומה לנו ולתת ביטוי לרצוננו, אבל בבואנו לקלפי עלינו לוודא שאיננו משקפים בחזרה אשליה של מסכה ותחפושת.