"יתוקן המעוות!"

הכרוז של סרן אבא קובנר, קצין-התרבות של חטיבה 5, 'גבעתי', נגד ההצגה "בערבות הנגב", פברואר 1949. כזכור, המחזה של יגאל מוסינזון, "בערבות הנגב", זכה להצלחה עצומה בתיאטרון "הבימה". בראשית פברואר 1949. הקהל קיבל אותו באהבה גדולה. המבקרים יצאו מכליהם, כולל חיים גמזו, "הגומז" הידוע... המבקר המחמיר. והנה, לאחר כמה הצגות, התעוררה תנועת-התנגדות רחבה ומקיפה להצגת המחזה. בראש התנועה הזו עמד סרן אבא קובנר, קצין-התרבות של חטיבה 5, גבעתי, ואיתו יחד עשרות קצינים ומאות חיילים מהחטיבה. מלחמת עצמאות טרם הסתיימה, והמתח היה עצום. אנשי גבעתי טענו שהמחזה מסלף ומעוות לחלוטין ובצורה חמורה ביותר, את קורות מלחמת-העצמאות ואת קורות החטיבה. ויחד עם זאת גורם עוול קשה לקיבוץ נגבה, שעליו הוא נכתב, ולאנשי הגח"ל, מגוייסי חוץ לארץ. מאמרים רבים ואף ספרים נכתבו בנושא. כאן נביא רק את הכרוז הידוע של קובנר, בשם המתנגדים להצגה. בטעות ישנם המכנים את הכרוז הזה, 'הדף הקרבי' נגד "בערבות הנגב", אך בפועל בשום מקום לא כונה כך הדף בידי כותביו. בעקבות התנגדות אנשי גבעתי להעלאת המחזה כצורתו, פוצצו כמה הצגות ופרצו מהומות בבית "הבימה". העניין עלה לסדר היום הציבורי בארץ, ואפילו דוד בן-גוריון, ראש הממשלה, נדרש לו. הוא קיים פגישה מרתקת עם שחקני ההצגה המפורסמים, צמרת שחקני התיאטרון הלאומי "הבימה". על כל אלה ניתן לקרוא במפורט במקורות שונים: גבע/המטה בית גבעתי - לבית הבימה 20 - 2 - 1949 עם המחזה "בערבות הנגב" ברטט ובחרדה הלכנו לחזות בהצגת המחזה, "בערבות הנגב", המעלה על קרשי הבמה את מרחב ההוויה הקרבית, אותה עיצבו לוחמים בנשימה גדולה ואכזרית. ברטט, - יען כי לא גופינו בלבד היו לאבני היצירה הזאת, אלא כי לבנו נשאר שתול על הגבעות ההן. בחרדה, - כי שוב אין להתייחס למחזה זה כאל אחת ההצגות. זו הפעם הראשונה נגולה פרשת הלחימה של מניינים במדים-ובלא-מדים, היא פרשת העמידה של "בקעת יואב" בבית התיאטרון הלאומי שלנו. וידענו: מעשה הלחימה חרות-וגנוז ודמום בחפירות העזובות הנשטפות היום בגשם, ולא לאורו יתחנך הדור. אלא על ברכי התגלמותו האמנותית של המעשה. אשר ימצא את בטויו בדרמה, בשיר, בסיפור, בציור. הורם המסך: - ומה רב העלבון - נמצאנו עומדים בראי-עקום מכאיב. איש החטיבה על ספסל הצופים וממול - דיוקנו על הבמה: כאחד סרדיוט שכפו עליו שמירה על דבר זר-ומוזר, והוא נקלע אל מערכת נטולת טעם. הגיון, ויעוד. (נגבה!) אין אנו באים לתבוע את דין האמת על פרטיה, אך נשמת האמת על שום מה ניטלה היא במחזה זה? על שלושה דברים במחזה "בערבות הנגב" אין לעבור, כי הם בבחינת נזק חמור לחינוך הדור. א) למה המיר המחזה את האחווה הקרבית, שנקנתה בעמל רוח ודם והייתה לנחלת המגינים במדים-ובלא-מדים,בניגוד מחפיר בין הישוב והצבא (!) ב"בקעת יואב". השיקולים הטקטיים של מפקד "חיל המצב" פסולים הם, לא בלבד כי לא היו שיקולים כאלה, אלא כי לא יכלו להיות! למה ניטלה מעם אנשי החטיבה הלוחמת כל תג של אותה ההשראה האירציונאלית העמוקה שהייתה למקור מסירות קרבית בלתי-מצויה לכל חייל בחטיבה (חטיבות! אשר מיצה את כוחות הלחימה ב"בקעת יואב" ועל גבעותיה סביב. ב) כי סולפה דמותו של מפקד בצבא ההגנה לישראל. הזהו המפקד הטיפוסי שלנו? - הככה צריכים לראותו על הבמה תלמידי בתי-הספר - והן עוד כיום חיים בינינו מפקדי "חולדות נגבה"! ג) איך לא נרתעה יד המחבר והבמאי מלעצב דמות מעליבה של איש הגח"ל? על מזבח סממנים בימתיים מפוקפקים אבד השיעור הגדור של קליטה רוחנית אשר נעשתה ברוב אהבה ומסירות בחטיבה הלוחמת. יתוקן המעוות! עיוות זה נועל את לב רבבות חיילים בעד החוויה האמנותית שהמחזה עשוי לתת. עזבנו את הבית, יצאנו לליל מערכה אכזרית - אל ישיבו אותנו אל במת הבית אלא באור של אמת. הס/אבא קובנר