נשיא ארצות הברית, ברק חוסיין אובמה, מגיע לעיירה, והגבאים כמרקחה. הפרשנים והכתבים כבר מלהגים על הצורך במחוות (איש אינו מעלה בדעתו לבקש מחוות מהצד השני), בצעדים בוני אמון (אלה צריכים להידרש ממי שבאופן שיטתי מפר את האמון), ואפילו בהקפאה גזענית נוספת של הבנייה (היהודית כמובן, היהודית בלבד).
כולם מדקלמים שהמשא-ומתן צריך להיות ללא תנאים מוקדמים וכולם חוזרים על "פתרון" שתי המדינות. איש אינו מדבר על שלום אלא על הקמת מדינה לאויב, כאילו זה היעד של המתן ומתן. אי-אפשר לומר "ללא תנאים מוקדמים" ובה בעת להתנהג כאילו הקמת מדינה פלשתינית בארץ ישראל המערבית היא תוצאת המתן ומתן. במצב זה לא מדובר רק בתנאי מוקדם, אלא אפילו בתכתיב.
כל עוד "חזון" שתי המדינות עומד על הפרק אין מדובר במשא-ומתן לשלום, אלא בתהליך התקפלות של מדינת ישראל במטרה להסגיר את לב ארץ ישראל לאויב, ללא שלום, ללא ביטחון, ללא היגיון, ללא הצדקה כלשהי. מי שמתכוון באמת למושג "בלי תנאים מוקדמים" אסור לו להפוך את הקמתה של מדינה פלשתינית ממערב לירדן לתוצאה מובנת מאליה של השיחות, ליעד שאליו יש לחתור, לצורך "קיומי" של ישראל. אין זה כך!
כמו-כן, אי-אפשר לדבר על הקפאת הבנייה היהודית לפרק זמן כלשהו, ובה בעת לאפשר את המשך בניינה של העיר הערבית רוואבי באזור בנימין וכל המשך
בנייה ערבית חד-צדדית נוספת ביהודה ובשומרון.
אחרי עשרים שנים של הטחת הראש בקיר ושל הסתמכות על "חזון" שתי המדינות יש לומר בפה מלא: ה"חזון" הוא שקר גלוי, וה"פתרון" הוא איוולת מסוכנת. כל מי שעיניו בראשו, לרבות תקשורת המתיימרת להיות חוקרת, חייב לאפשר לבחון אפשרויות נוספות, כאלה שאינן מתבססות על קריעת כבשת הרש שממערב לירדן.
גם המראיינים באמצעי השידור ה"ממלכתיים" חייבים לנסח את שאלותיהם כך שלא ישתמע מהן שיש רק פתרון אחד למצב, ושאסור אפילו להרהר בצורך בפתרון אחר. גם הפרשנים באמצעי השידור ה"ממלכתיים" אמורים לשקול את דבריהם. כך, למשל, מן הראוי שיימנעו מהתבטאויות בעניין הצורך "להלבין" את ממשלת נתניהו באמצעות גורמי שמאל, כאילו ממשלת ימין היא "שחורה". חד-צדדיות כזו של מראיינים ופרשנים אין לה מקום בתקשורת שמתיימרת להיות הוגנת.