כבוד היושב-ראש, שרים נכבדים, חברות וחברי הכנסת,
לפני שמונה שנים אשתי ואני לקחנו את ארבעת ילדינו, חיבקנו את הורינו ואמרנו שלום לכל בני המשפחה והחברים ועלינו על טיסת עולים חדשים מארצות-הברית של ארגון "נפש בנפש". התיישבנו במקומותינו והקברניט התחיל לתת פרטים על הטיסה. בסיום דבריו הוא אמר: תנוחו, תירגעו ותיהנו מהטיסה, אני לוקח אתכם הביתה. אני לוקח אתכם הביתה. אחרי אלפיים שנה היינו בדרך הביתה, לארץ-ישראל, למדינת ישראל.
הגענו עם רוח של ציונות ותקווה לחיים יהודיים טובים יותר. החלטנו לעזוב את ארצות-הברית מתוך בחירה להיות חלק ממפעל היהדות הציונית, מדינת ישראל. מצאנו מדינה מדהימה ומיוחדת, אבל אי-אפשר להתעלם מהבעיות שיש לנו פה בבית.
לפני כ-70 שנה סבתא שלי, מרת עטיל קליינמן שתחיה, יצאה ממחנה ההשמדה אושוויץ והתחילה חיים חדשים יחד עם סבי ז"ל, שאחיו, הדוד צבי, נמצא אתנו באולם היום. בהרבה עבודה קשה, ולא מעט נסים, שניהם זכו להקים משפחה לשם ולתפארת.
סבתא שלי סיפרה לי שבמחנה ההשמדה לא היו מגזרים; לא דיברו שם על חילונים, מסורתיים, דתיים או חרדים. הנאצים יימח שמם לא ייחסו חשיבות לשוני בין המגזרים. מבחינתם כולם היו יהודים בני אותו גורל אכזר. בשעה הכי חשוכה וכואבת שלנו כעם הראינו את היכולת להיות מאוחדים. עצוב לי שדווקא עכשיו, עם חזרתנו לארץ-ישראל, אין מספיק אחדות, וכל סקטור דואג לעצמו בלי לחשוב על טובת הכלל.
כשנאבקתי בבית-שמש על ביטחון וזכויות של כלל התושבים ספגתי קללות, חטפתי יריקות, נרגמתי באבנים ואפילו קיבלתי איומים על חיי. כל אלה כאבו לי מאוד, אך יותר מכול כאב לי לדעת שזה בא מיהודים אחרים. חוויתי גם הרבה הצלחות שלנו כאשר התאחדנו יחד, מחילונים ועד חרדים, כמו שפעלנו בבית-שמש בהפגנה הענקית לפני שנה, ושם צעקתי בקול גדול שהגיע הזמן להרוס את החומות שהקמנו בינינו ולחזור לאחד ולעבוד ביחד על-מנת לשפר את העתיד שלנו כחברה, כמדינה וכעם.
מפלגת יש עתיד והעומד בראשה
יאיר לפיד לקחו את הצעד החשוב והאמיץ של לא רק להבין שהגיע הזמן לאחדות ולשבירת הסקטוריאליות בפוליטיקה ובחברה הישראלית, אלא שהגיע הזמן לעשות משהו אמיתי ומעשי. אני גאה לעמוד פה כרב, כחרדי וכחבר כנסת מטעם מפלגת יש עתיד.
אני חייב קודם כול להודות לאשתי דינה על תמיכתה בכל הפעילות הציבורית שלי במשך השנים האחרונות, שכללו זמן רב מחוץ לבית, וגם לילדי, שלמה, דבורה, חיה מרים וזהבה. בנוסף, אני מבקש להודות לאמי, לאה ליפמן זייגר, שעלתה ארצה לפני כמה חודשים, ולבעלה אלן זייגר. בלי תמיכתכם ועזרתכם לא הייתי עומד כאן היום.
קשה לי להאמין שאני עומד פה בלי אבי, השופט רון ליפמן, זיכרונו לברכה, שנפטר לפני שמונה שנים. אבל אני מרגיש את אבי, אני יודע שהוא מלווה אותי באופן יומיומי. הדוגמה האישית שלו מלווה אותי ומדריכה אותי, במיוחד בשותפות שלי עם יש עתיד.
אבי ז"ל כיהן כשופט פדרלי בארצות-הברית. הוא ידע לשלב לימוד תורה ושירות לעם ישראל ולמדינתו. הוא הראה את היפה והמאחד באורח חיים דתי, עם השתלבות בעבודה ובחברה, וכל זאת תוך כדי שמירה על יהדות מתונה שבה אחד מכבד את השני.
חשוב לי להדגיש: זה לא הפטנט של אבי אלא הדרך היהודית לאורך כל הדורות. בתורה עצמה כתוב "ששת ימים תעבוד". בספר מצוות גדול כתוב שזאת אחת מתרי"ג המצוות - לצאת לעבוד ולפרנס את המשפחה. המשנה מלמדת ש"כל תורה שאין עמה מלאכה, סופה בטלה וגוררת עוון", בעוד שהגמרא מלמדת ש"חייב האב ללמד את בנו אומנות". הרמב"ם מלמד אותנו שכל מי שמחליט ללמוד תורה ולכפות על אחרים לפרנס אותו מחלל את השם "ואין לו חלק בעולם הבא". השולחן ערוך מלמד במפורש שכל בוקר מתפללים, לומדים תורה ואחר כך יוצאים לעבוד.
ולכן אבי ז"ל הלך לפי המסורת שלנו, של שילוב תורה ועבודה. הגיע הזמן שאנחנו, חברי כנסת ישראל, נעזור להחזיר את הערך הזה לארץ, ובני תורה לא יהיו עניים כל חייהם. הם ילמדו תורה, יפרנסו את משפחותיהם בכבוד ויביאו רק קידוש ה' למדינת ישראל.
בסוגיית שירות שווה לכולם, כשכמה משבטי ישראל ביקשו להישאר בצד המזרחי של נהר הירדן ולא להיכנס לארץ-ישראל על-מנת להילחם יחד עם שאר העם, משה רבינו הגיב: "האחיכם יבֹאו למלחמה ואתם תשבו פה?" כולנו מכירים ומזדהים עם הערך "כל ישראל ערבים זה לזה".
לא חייבים לדרוש שכל בחור ישיבה ישרת בצה"ל, אלא שיהיו גם תוכניות לשירות אזרחי בבתי-חולים, במד"א, בשמירת שכונות ובעזרה לניצולי שואה - מצוות ומעשים שאף רב לא יכול להגיד שהולכים בניגוד לערכי התורה. כל אחד, כולל בני-ישיבה, מחויבים לתרום למדינה בשירות צבאי או אזרחי. אני גאה להיות חבר כנסת ממפלגה בעלת מנהיג עם חזון, שמבין שהגיע הזמן להחזיר את המסורת האמיתית של היהודים של שילוב תורה עם עבודה.
כרב בוגר ישיבות חרדיות אני מבקש לנצל הזדמנות זו על-מנת לפנות באופן אישי וישיר לאחי ואחיותי החרדים. אין אנחנו ואתם, אין שני צדדים. אנחנו אחים, כולנו יהודים, ומתוך אמונה זו עלינו לשתף פעולה, לעבוד ביחד ולהביא לגישור הפערים בינינו. אני רוצה לבקש מאחיותי ואחי החרדים: הסתכלו לילדיכם בעיניים. אתם יודעים שרובם לא באמת מסוגלים ללמוד רק תורה כל היום וכל הלילה לאורך כל חייהם.
אני ומאות אלפי חרדים נוספים בארצות-הברית למדנו בישיבות והלכנו לאוניברסיטה. אין סתירה בין השניים. ולא רק שזה לא פגע בלימוד התורה, ההפך - זה רק חיזק את התורה. למדנו שאפשר להיות בני תורה, תלמידי חכמים, חרדים לדבר השם, אך גם מוכנים לשוק העבודה ולפרנס את משפחותינו בכבוד.
כאיש חינוך אני גאה להיות חבר כנסת במפלגה שחורתת על דגלה להביא למהפך במערכת החינוך ולהחזיר אותנו להיות המובילים בעולם בחינוך.
כעולה חדש, יחסית, כואב לי לראות עולים שלא מקבלים את מה שמגיע להם. הייתי מדריך במדינות חבר-העמים בתחילת שנות ה-90, וראיתי אנשים שסבלו רק בגלל היותם יהודים. איך יכול להיות שאותם אנשים עלו ארצה, ועכשיו הם סובלים כי הם לא יהודים על-פי ההלכה, למרות שהם מזרע ישראל? חייבים לתת להם את היכולת להתגייר בכבוד, ואנו יכולים לעשות זאת אפילו על-פי ההלכה האורתודוקסית.
התנדבתי באופן יומיומי, כשהייתי בחור ישיבה, כשהגיעו העולים מאתיופיה ב"מבצע שלמה". ראיתי את הברק בעיניהם בימים הראשונים שלהם בארץ. כיום, כואב לי לראות איך הם סובלים מאפליה וגזענות, דבר שלצערי הרב אני רואה באופן יומיומי בעירי, בית-שמש. אני מתכוון לפעול באמצעות חקיקה על-מנת להדיר אפליה וגזענות נגד לא יהודים ויהודים כאחד.
כואב לי לראות יוצאי צבא וזוגות צעירים שעובדים קשה ולא יכולים לקנות דירה. בגבעות של רמת בית-שמש בונים עשרות אלפי יחידות דיור, וילידי העיר ונכדי מייסדי העיר לא יכולים להרשות לעצמם לקנות שם דירה. הגיע הזמן שהמדינה תעזור להם לקנות דירה.
אני גאה להיות חבר כנסת מטעם מפלגת יש עתיד, מפלגה שמזדהה עם כל מה שאמרתי, וקמה לטפל בבעיות בתוך החברה הישראלית, כולל מה שכבר הזכרתי וגם שינוי שיטת הממשל, תמיכה בעסקים קטנים, הורדת יוקר המחיה, מאבק בכפייה דתית, והכי חשוב - ליצור אחדות אמיתית בעם. ההצלחה שלנו כעם וכמדינה תגיע רק בזכות האחדות שלנו, הן מבחינה רוחנית והן מבחינה מעשית.
בנוסף, אני גאה להיות הנציג בכנסת למאות אלפי העולים מארצות דוברי האנגלית, שגם להם מגיע ייצוג הולם. בתור אזרח אמריקני לשעבר, אני מתכוון לפעול על-מנת להמשיך ולקדם את הקשר בין יהדות התפוצות לעם היושב בציון.
פתחתי את דברי עם מסר מסָבָתי, ואסיים עם מסר נוסף ממנה: כשהתקשרתי אליה להגיד לה שאנחנו עולים ארצה, הכנתי את עצמי לכעס ועצבנות על כך שאנחנו לוקחים לה את הנינים לצד השני של העולם. הופתעתי. במקום לכעוס, היא אמרה: "שהחיינו וקיימנו והגענו לזמן הזה". היא הסבירה לי: כשהיינו באונייה, בדרך לארצות-הברית מאירופה, שאלתי את עצמי, איך יכול להיות שאנחנו לא הולכים לארץ-ישראל? ועכשיו, אתם מגשימים את חלומי הגדול.
קל מאוד לשכוח שבניית מדינת ישראל, שלכולנו יש בה חלק, היא הגשמת החלום לפי דוד המלך: "שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון, היינו כחֹלמים". כעולה חדש, יחסית, אני עדיין מרגיש את גדלות הגשמת החלום, והגיע הזמן להחזיר רוח ציונות זו לכלל אזרחי ישראל.
הרוח הזו דורשת שכל עם ישראל ישתתפו ביחד להמשיך ולבנות את מדינת ישראל, להיות המדינה המובילה בעולם בכל התחומים, וכל זאת על בסיס ערכי היהדות ומימוש השליחות שלנו כאור לגויים.
עכשיו, כשאני עומד פה, רק שמונה שנים אחרי עלייתי ארצה, כחבר בכנסת ישראל, כשותף למהפכה לנסות לתקן ולשפר את מדינתנו ולהחזיר את רוח הציונות לאזרחי המדינה, אני אלך בדרך של סבתי, וגם אברך את אלוקים על המעמד המרגש הזה: "שהחיינו וקיימנו והגענו לזמן הזה".
תודה רבה. שאלוקים יברך את הבית הזה ומדינת ישראל. תודה.