איקס פקטור

השבוע נחשף, כי בן זיגייר הוא האסיר X המפורסם. סיפורו של האסיר X החל לפני כמה שנים, כאשר פורסם שמדינת ישראל כלאה אדם בזהות בדויה, כאשר לא יודעים מיהו אותו אדם ומהו העוול שבגינו נכלא. עד השבוע היה צו איסור פרסום בנושא. לאחר ששודר התחקיר האוסטרלי על המקרה, כינסו גורמי ביטחון בכירים את ועדת העורכים כדי למנוע את פרסום המקרה בארץ. מצטער להגיד שמדובר בפשוט בדיחה. העידן בו אנחנו חיים נקרא עידן המידע. בעידן המידע הדבר שהוא כמעט החשוב ביותר, הוא התקשורת בכל צורותיה. כל הפעילות שלנו עוברת דרך התקשורת. לכן, קשה מאוד ולפעמים בלתי אפשרי לעצור מידע ברגע שהוא התפרסם, תמיד יהיה קישור שלו איפשהו והחתימה האלקטרונית שלו תישאר לנצח. אני יודע ומבין שיש דברים שצריכים להישאר עלומים, אבל אי-אפשר למנוע מהתקשורת לפרסם משהו אחרי שהדבר פורסם בחו"ל.

משפט זה הוא משפט הקסם של כלי התקשורת. בכל פעם שרוצים לפרסם משהו אסור, אומרים "על-פי מקורות זרים", דבר הנותן לגיטימציה לפרסום. משפט זה אומר, כי הגוף המפרסם לא עבר על חוקי הצנזורה, משום שהדבר פורסם כבר בחו"ל ולכן אי-אפשר לעצור אותו. מניעת פרסום מוחלט על נושאים שפורסמו בחו"ל זה אנטי-דמוקרטי. לתת לפרסם כל דבר, עלול לפגוע ביכולות הביטחון של ישראל. המדינה צריכה לכנס את ועדת העורכים ולהגיע לאיזשהו הסדר שיאפשר לאזרחי המדינה לקבל את המידע, אבל לא מידע שיכול להוות סיכון וחשיפת שיטות פעולה של המדינה.

חוקי הצנזורה קובעים בבירור מה חייב העברה לאישורה ומה לא. הבעיה היא שחלק מהחוקים הנוכחיים אינם ממש הולמים את רוח העידן שמאפשר השגת מידע מכל גורם בעולם. לדוגמה: תצלומי אוויר ומפות - אפשר להבין מכאן שכל שימוש בתוכנה google earth בשטחי המדינה, מחייב את אישור הצנזורה; זיהוי יחידות (סמלים ותגים) - כל פעם שמעלים תמונה של כל תג יחידה, הדבר מחייב אישור הצנזורה; תוצאות פעילות אויב - אם חס וחלילה התרחש פיגוע, צריך לבקש את אישור הצנזורה לפרסם את האירוע; סידורי אבטחה במקומות אסטרטגיים - אם אני מצטלם בנתב"ג ובצד רואים את המאבטח, הדבר מחייב את אישור הצנזורה; ידיעות על הצנזורה - אם אני רוצה לכתוב על הצנזורה, אני חייב לקבל את אישורה. יש כמובן נושאים שברורה החובה להעבירם לאישור הצנזורה: תנועות של צה"ל, סדרי כוחות ועוד. אבל להותיר כאות מתה את החובה להעביר לאישור כל מפה וכל צילום אוויר - זה רק יוצר זלזול במערכת כולה. אז מה הפלא, שכמעט איש אינו מתייחס עוד לצנזורה ברצינות.

ניתן להניח, שסביב כל הפרשה הזו היה מעטה סודיות רחב. לא רק כלפי אזרחי המדינה, אלא גם כלפי גורמים במוסד, בשב"כ ובמשרד ראש הממשלה שלא אמורים להיחשף לנושא. במהלך התחקיר האוסטרלי על הפרשה, אומר העיתונאי, כי יצר איתו קשר גורם ישראלי "בעל קשרים לעולם המודיעין" והוא זה שסיפר את סיפורו של בן זיגייר. אחרי שהפרשה נחשפה, צריך לחקור את התאבדותו של בן זיגייר, אבל צריך גם לבדוק מי בדיוק מסר את המידע לעיתונאי. לא יכול להיווצר מצב שאדם שמכיר את הנושא (ואם הוא מכיר נושא זה, סבירות גבוהה שמכיר נושאים רבים ורגישים אחרים) מדבר עם עיתונאים ומספר להם מה שקורה בתוככי המקומות הרגישים והמסווגים ביותר במדינה.

אפרים קישון כתב כבר בשנות ה-60, שאם אנחנו רוצים לשכנע את העולם שעשינו משהו, צריך לעשות את כל המאמצים כדי למנוע מהנושא להתפרסם. הוא מתאר מצב שבו אדם אומר לחברו שהשב"כ (ש.ב. בזמנו) אחראי לרצח הנשיא קנדי. כדי להביא את הבלוף להתפרסם, הוא פועל בשיטה שהוא מכנה "תנופה דרך האיסור" - כל דבר שאסור, אוטומטית מעורר תיאבון. קישון מתאר בצורה מושלמת כיצד באמצעות איסורי פרסום ומעצרים חשאיים, ניתן לשכנע את כל העולם ש"יד ישראלית כיוונה את טלסקופ הרובה בדאלאס". מה שהיה נכון אז, נכון גם היום. ברגע ששמעו שכינסו את ועדת העורכים, ישר כולם רצו לדעת מה קרה שכינסו אותה ואת פרסומה של איזו בעיה ביטחונית מנסים למנוע. את התוצאה כולנו רואים ביומיים האחרונים. אותה גישה מטופשת של שנות ה-60 עדיין שולטת יובל מאוחר יותר, כאילו אנחנו לא חיים בעולם של אינטרנט ולוויינים ושידורים חיים.