אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת,
ב-4 במרס 1933, לפני שמונים שנה חסר שבועיים בדיוק, הושבע פרנקלין דלנו רוזוולט לנשיאה של ארצות הברית. הימים ימי עננים קודרים מבית וסערה מתרגשת מבחוץ, רק חודש קודם לכן עלה היטלר לשלטון בגרמניה, אמריקה עצמה הייתה נתונה במשבר הכלכלי החמור בתולדותיה. רוזוולט, אדם שידע את מגבלות הגוף וגם את עוצמתה הבלתי מתפשרת של הנפש, עתיד בשתיים עשרה השנים הבאות להוביל את ארצו לשגשוג ואת העולם החופשי לניצחון. את זרעי המעשים הגדולים האלה זרע כבר בנאום ההשבעה, שהמילים הבאות לקוחות מהפסקה הראשונה שלו.
"הדבר היחיד שעלינו לפחוד ממנו הוא הפחד עצמו, פחד ללא שם, ללא הגיון והצדקה, המשתק את המאמצים החיוניים להפוך נסיגה להתקדמות. בכל שעה קודרת בחיינו הלאומיים מנהיגות כנה ונמרצת נתמכה בהבנת העם שהיא חיונית לניצחון". סוף ציטוט.
בשעה זו, כמו בכל שעה בשישים וחמש שנות קיומה, ישראל נתונה במבחן. אויבים מבחוץ מאיימים על שלומה, מחלוקות של זהות משסעות אותה מבפנים, חשרת עב כלכלית מרחפת מעליה. אבל בשעה זו, עוד יותר משעות קודמות בחיינו כאן, מילותיו האמיצות של רוזוולט נכונות לגבינו ביתר-שאת: הדבר היחיד שעלינו לפחוד ממנו הוא הפחד עצמו.
שנים רבות מדי השלטון בישראל מספסר בפחד כדי להצמית את האזרח למקומו הכנוע. המדינה החזקה ביותר במזרח התיכון מכריזה על כל אויב כעל היטלר חדש, ובכך מצדיקה כל מעשה כוחני והימנעות מתעוזה מדינית ומשינויים חברתיים נחוצים. תודעת הפחד שולטת במה שילדינו לומדים ואינם לומדים בבית הספר, באמות-המידה הציבוריות הקלוקלות שלנו, בדרך שבה השלטון מעדיף לקנות סקטורים בכסף ובטובות הנאה פוליטיות במקום לפעול למען הכלל. היא שגורמת לכך שהצדק שלנו, שפעם היה בהיר ונהיר לעולם ולנו עצמנו, הפך להתכנסות עצמית יבבנית, בעוד מעמדה של ישראל בעולם מתקרב לזה של הבזויות שבאומות. הגיע הזמן להביט בראי ללא פחד, ולשנות את התמונה הנשקפת ממנו.
אדוני היושב-ראש, ביום הזה ובמקום הזה, כמו בכל יום ובכל מקום, אני נושא עמי את אהוביי שעודם איתי, ואת אלה שאינם עוד. אני נושא את המורשת הגאה והקשה של המקום הזה, שבו נולדתי והייתי למי שאני. כשהיה אבי המנוח מפקד פלוגה בגדוד הנח"ל המוצנח, תחת פיקודם של
אריאל שרון ומוטה גור, שירתו תחתיו שלושה מפקדי מחלקות שגדלו והיו לקצינים רבי עלילה: אסא יגורי, בעל עיטור המופת, נפל בקרבות שייח' עבדל עזיז במלחמת ששת הימים. עוזי יאירי נהרג בראש לוחמי סיירת מטכ"ל בפריצה למלון סבוי. מוני ניצני, בעל עיטור הגבורה ועיטור המופת, נפצע קשה בקרבות הבלימה בסיני במלחמת יום הכיפורים, מלחמה שפרצה אחרי שדרג מדיני עיוור ושיכור כוח סירב להושטת יד של האויב, והתרברב שטובה לו פיסת אדמה בלא שלום, משלום ללא אותה פיסת אדמה.
שני עשורים אחר כך הייתי אני מפקד מחלקה בגדוד 202 של הצנחנים, תחת פיקודו של חבר הכנסת
שאול מופז. תחתי שירתו שלושה מפקדי כיתות, שגדלו והיו לקצינים מצטיינים: אהוביי עופר שטרנברג ורון הרגיל, נהרגו עם הצנחנים בדרך לביירות במלחמת לבנון הראשונה. רוני סאיג השלישי, וגם אני נפצענו באותה מלחמה. אבל פצעי הגוף היו קשים הרבה פחות מן הקרע בתודה, למדנו אז, אני ובני דורי, כיצד יכול שלטון חמוש בכוחו של הפחד, להוציא אותנו לקרב נואל ושקרי, תוך שילוב הרסני של רטוריקה שואתית עם יומרה יהירה להשכין בכוח הזרוע סדר חדש במדינה ערבית.
מהו הלקח שצריך בני הצעיר, המתגייס בחודש הבא לשירות קרבי, לשאת אתו מן המורשת האישית והמשפחתית הזו? ראשית, כדבריו של
משה דיין על קברו של רועי רוטברג, שזו ברירת חיינו. אנו נדרשים להגן על פיסת הארץ שלנו בנחישות איש בתורו איש בדורו. אבל לא פחות מזה, הלקח הוא ששלטון עיוור מיוהרה וסומא מחרדה יכול להשתמש במשאב היקר מכל הזה, בנכונותם של צעירים ישראלים להרוג ולהיהרג, לא רק לשם הגנה עצמית, ולא רק כמוצא אחרון, שני התנאים היחידים שבהם מותר להשתמש בו. הלקח הוא שאם לא נתגבר על הרטוריקה של הפחד אנחנו עלולים למצוא את עצמנו נגררים שוב ושוב למלחמות שולל ולמבצעי ראווה כושלים ועקובים מדם.
הדבר היחיד שעלינו לפחוד ממנו הוא הפחד עצמו. הפחד לבחון את המצב לאשורו, בקור-רוח ומתוך הכרת עוצמתנו מחד-גיסא, ומגבלות הכוח מאידך-גיסא. הפחד להושיט יד באומץ אל האויב, ולשאת ולתת אתו מתוך כוונה כנה להגיע להסדר שאת מתווהו ואופיו יודעים כולם, אבל טרם נמצא בנו או בהם האומץ לדלג מעל תהום אי האמון ולהגיע אליו. המורא המונע מאתנו להגשים את הצורך העילאי להגדיר את עצמנו, את גבולותינו, את זהותנו. האימה הגוררת אותנו למהלכים חסרי הגיון ורבי נזק בשם מניעתה של שואה שנייה. היראה שמתוכה אנחנו מתקרבים לסיומו של עשור חמישי לכיבוש, ועדיין רואים בכוח חסר שחר ותוחלת ככל שיהיה, את הפתרון היחיד לכל בעיה. החרדה שמכוחה אנחנו הופכים את האויב לעמלק, את הצורך בהגנה עצמית לשנאה, למי שאיננו אנחנו, את המוסר למס שאנחנו משלמים לעולם העוין ולא לציווי פנימי עמוק המגדיר אותנו ואת התנהגותנו הראויה.
חבריי חברי הכנסת, בקיץ 2011, קם הציבור הישראלי לומר די לפחד. המחאה החברתית זעקה על יוקר המחיה וקראה לצדק חברתי, אבל לא פחות מזה היא אמרה שלא ייתכן עוד שהצורך להצטופף יחד אל מול האיום החיצוני יהיה הצידוק היחיד לכל פעולה ומחדל. היא זעקה שיש לכתוב מחדש את החוזה בין האזרח הישראלי למדינתו שעוות וטושטש בכוונת מכוון על-ידי שלטון מפלג. וככה ייכתב בו: הרוב המכריע של הישראלים יהיו שותפים מלאים לחיים בישראל. לא עוד העדפות סקטוריאליות והסדרים פוליטיים מעוותים שהפכו ציבור שלם שלא בטובתו, לאזרחים שאינם שותפים לערך השירות ומשא העבודה. לא עוד שלטון המפריד ומושל, מפצל בין שבטים וטוחנם זה בזה. לא עוד הפחדות על מלחמת אחים, המונעות את פתרונן הניתן להשגה של בעיות התוססות תחתינו כבר עשרות שנים. לא עוד מערכת חינוך מפוצלת ופחדנית, הנמנעת מדיון על ערכים ומוציאה מתוכה רבבות שאין להם כישורי חיים ראויים לעולם של ימינו. לא עוד לתרבות של הצלחה חומרית בכל מחיר, הפרטה בכל תנאי, בוז למשפט ולצדק ולאמות המידה המתבקשות בין אדם לאדם ובין אדם לשלטון שאותו בחרנו כדי לשרת אותנו ולא כדי שימשול עלינו בכוח ההפחדה.
מפלגתי יש עתיד קמה כדי לכתוב מחדש את החוזה הזה, ולהשיב אותנו לימים שבהם הסולידריות ותחושת הצדק הפנימי שלנו היו מובנות מאליהן. היא קמה כדי להגשים את מילותיו של רוזוולט: להיות מנהיגות כנה ונמרצת, להפוך נסיגה להתקדמות, לגרש את הפחד. היא קמה כדי לייצג את כל הישראלים - יהודים וערבים, דתיים וחילוניים, תושבי פריפריה ומרכז. נילחם למען הזוג הצעיר מכפר סבא, שני אנשים עובדים שאינם רואים עתיד שבו יוכלו לרכוש דירה, או אפילו לסיים את החודש, ממש כשם שנפעל למען הזקנה מבאר שבע שקצבתה המקוצצת מספיקה למזון או לתרופות, אבל לא לשניהם.
נייצג באמונה את תושב טייבה שמעט האדמה של אזור התעשיה הדל של עירו עומדת בסכנת הפקעה, ממש כמו את המפונה מגוש קטיף שטרם מצא לו מנוח ומקום עבודה, או את ההורה מבני ברק, שבנו יוצא ממערכת החינוך עם כישורי עבודה של מי שלמד פחות מארבע כיתות. נגן על חירותן וכבודן של מערכת אכיפת החוק, ושל התקשורת החופשית. נפעל בשם האינטרס המשותף לתושב רעננה ושדרות, טירה ו
מאה שערים ומעלה אדומים, להיות אזרח גאה תורם ופעיל המקבל ממדינתו שרות ראוי. אזרח השואל את עצמו, במילותיו של ג'ון קנדי וגם בהיפוכן, לא רק מה הוא יכול לעשות למען מדינתו, אלא לא פחות מכך איך היא, המדינה, תורמת לאיכות חייו ולמשמעותם.
אדוני היושב-ראש, תפילת שליח הציבור לפני תפילת מוסף של ראש השנה ויום הכיפורים נפתחת במילים הידועות - "הנני העני ממעש".
אני בא אל הבית הזה שבו נקבעים גורלות, עני ממעש אך נחוש לעשות מעשה. מלא יראת כבוד אך ללא יראה. אני וחברי באים בכוח הרבבות אשר שלחונו, וביקשו מאתנו ליצור פה חברה טובה יותר, צודקת יותר, רודפת שלום ושוויון ושגשוג.
אנחנו באים לומר לכם שזה אפשרי. אנחנו באים לומר, כמו הנשיא בכיסא הגלגלים לפני 80 שנה חסר שבועיים, שאסור שיהיה בלבנו, אלה היושבים כאן ואלה ששלחונו לכאן, מורא אלא תקווה בלבד. הדבר היחיד שיהא לנו לפחוד ממנו, חבריי חברי הכנסת, הוא הפחד עצמו.