אדוני היושב-ראש. כנסת נכבדה, חברים, משפחה,
זכות גדולה להיות הצעירה ביותר שעומדת על הבמה המכובדת הזאת. רבים ממי שהיו פה לפני לא מאמינים שלבני ובנות דורי יש את הניסיון הנדרש כדי לעמוד כאן. זה מסתדר די טוב עם העובדה שרבים מבנות ובני דורי לא מאמינים שיש להם את הציניות הנדרשת כדי לעמוד כאן. קשה לנסח את קולו של הדור הזה. אם לא היו אלה ימים צפופים כל כך, הייתי נוסעת כמו פעם, לכתוב את הנאום הזה במדבר. מנסה להיזכר איך היינו לפני שהכל התחיל, כששקענו בשיחות עד אור הבוקר, בטיולי זריחה בחוד-עקב, שואלים את עצמנו שוב ושוב מה מקומנו בעולם.
הרבה דברים קרו מאז. לימודים ועבודה ועוד עבודה ונסיונות להאיר ולשנות ולהפעיל ולפעול. ופתאום, הקיץ המופלא הזה, קיץ של שינוי. מאות אלפי אנשים שיוצאים לרחובות. אבל מה שנצרב בי יותר מכל לא היה הקיץ אלא דווקא החורף. בימים אלה, לפני שנה, כבר לא לאור הזרקורים והמצלמות, אנחנו הפגנו במקומות אחרים, קשים יותר. באותה תקופה, מאהל שכונת התקווה, שהורכב ממשפחות שלמות מוסרות דיור, עמד לקראת פינוי. אנחנו הרגשנו שדיירי המאהל האלה הם חלק מהמאבק שלנו, בדיוק כפי שאותם אנשים שמוגדרים כמעמד הביניים בצדק או שלא בצדק, הם חלק מאותו מאבק. וישבנו בדיונים מתישים מול העירייה, בניסיון להסדיר פתרון ומקלט זמני למשפחות האלה, ללא הועיל.
ואז, בוקר אחד, בא הפינוי. מאות שוטרים ויס"מניקים היו שם מול קומץ קטן של הורים וילדים. ואנחנו רק עמדנו, מנסים לתמוך במשפחות ללא אלימות, בשקט. רבים מאתנו נעצרו שם וגם אני. כשהגענו לתחנה הופרדתי מהיתר, אזקו אותי, תחילה בידיים ואחר כך גם ברגליים. אחרי רצף ארוך של חקירות הודיעו לי הקצינים שעכשיו הם יעזרו לי להרגיש מה זה להיות עצורה והתחילו להוביל אותי במסע בתחנת המשטרה. לגרור אותי למעלה ולמטה, הלוך ושוב. יצא לכם פעם לצעוד ברגליים אזוקות?
אני הבנתי אז בפעם הראשונה מה זה כוח. אין בי תלונות כלפי אותם שוטרים, שאני יודעת שתפקידם לא פשוט והתנאים לא פשוטים, וזה גם לא ניסיון להתחרות בסבל. יש רבים פה בקהל, במליאה, שעברו דברים קשים וחמורים יותר, שעברו מלחמות אבל אני חושבת שהמשטרה במקרה הזה התבקשה ישירות או שברמיזה למלא תפקיד שאינו תפקידה הטבעי. זה נכון, ממשלה יכולה לדכא או לנסות לדכא מחאה בכוח אבל לא כאן. אני לא מוכנה שידכאו במדינה שלי חלומות של מיליוני אזרחים. במדינה שלנו, אני לא מוכנה שידכאו גם חלום של אדם אחד. הניסיון הזה משקף יותר מהדברים האלה גם את ההבדל המהותי בין תפישות העולם שלנו. בין התפישה של אותה ממשלה שנגד המדיניות שלה יצאנו למאבק לבין התפישה שלנו, במחאה ובמפלגת העבודה. בין תפיסת הכוח המדומה, שעסוקה בלרסן את האזרח לבין תפישה שמעמידה את האזרח במרכזה, שמבררת איך הופכים את עולמו לטוב יותר, שמקדמת זכויות חברתיות, וכלכלה שמיטיבה עם אנשים, עם בני אדם, לא עם גרפים. עם העובדים, עם הסטודנטים, עם תושבי הפריפריה ולא רק עם תאגידי הענק שיש להם את המספר של ראש הממשלה בחיוג המהיר בפלאפון.
אנחנו, דור שלם, חונכנו להשלים עם הקיים. לימדו אותנו לשבת בתור, תורים ארוכים ומסתרכים. תורים בבתי החולים, תורים בתחנות האוטובוס, תורים בהמתנה לאבחון, בהמתנה לטיפול, בהמתנה בביטוח הלאומי, בהמתנה בבנק, במתנה, בהמתנה, בהמתנה. למדו אותנו איך לראות אישה זקנה מלקטת ירקות מסריחים מרצפה של סוף יום בשוק ולהסיט את המבט. לימדו אותנו גם איך מריח ליטר דלק ב-8 שקלים על עורו של אדם מיואש, שכדי לכבות את כאבי חייו מבעיר את גופו באש, ובזאת מסתכם ניסיוננו.
מה יש לנו ללמד אותם? הדבר היחידי שצברנו בו איזשהו ניסיון הוא בידיעה הזו שמאוהל קטן ובודד ברחוב אפשר להוציא שאגה של מיליונים מבלי שהתכוונו. ואמנם רק לרגע קטן בהיסטוריה היינו לדור התקווה. דור שמביט לתקווה בלבן של העין, שמביע תקווה חבר אל חברו בהפגנות, בעצרות, שמדבר על סולידריות וצדק ותיקון עולם גם מתוך שינה ובעיקר ללא שינה.
דור שעומד בשם תקווה שאינה רק מילים בשיר ושלא מגדירה את הנפש על-פי דתה או נפח ארנקה. ולא, לא דיברנו שם על כסף. המחאה הזו, חברים, לא הייתה על כסף. לא שאלנו איפה הכסף - הרי את זה אנחנו יודעים - שאלנו, אם כבר, איפה אנחנו? איפה היינו בזמן שהמדינה הזו הלכה מאיתנו?
זו מחאה שבראשה ערכים - לא חשבונות בבנק. לכן גם אי-אפשר למדוד את הצלחתה אחרי שנה או שנתיים או עשר. על מה למדוד את חוזקה של החברה הישראלית על-פי התזוזה בשכר הממוצע במשק? על-פי מה נמדוד את עושרו של אזרח אחד, על-פי העלייה בתמ"ג?
בכל פעם שניסינו לצמצם את התחושה הנוראה הזו של העדר מיקום, של חוסר אוריינטציה, לכדי דרישות קונקרטיות, חטאנו לתפקידנו כי זה לא רק כסף. כסף הוא רק תשתית כמו שקירות ותקרה הם תשתית ואחרי ששוכרים דירה צריך לעבור כברת דרך כדי לבנות בה בית.
אנחנו זקוקים לקורת גג כדי שנוכל לבנות חיים תחתיה. אנחנו זקוקים למיסוי הוגן, פרוגרסיבי, כדי שנוכל לאחד את החברה המפולגת שלנו, שהפערים ההולכים וגדלים בה סוחטים את יכולתה לבנות ולהיבנות.
הרבה אנשים מסתכלים על הרגע הזה עכשיו שבו אני מנסה לפרות את חוט התיל שעומד בינינו, בין המוחים לפוליטיקאים, בין החולמים לפרגמטיים, והרבה אנשים מניחים שמדובר באשליה, אולי אפילו בבגידה.
זה מובן, העולם שלנו מלא בבגידות: הבגידה שבגד מיעוט כוחני ברוב העובד, הבגידה של נבחרי הציבור שרבים מהם שכחו מהר מי שלח אותם, הבגידה של דור ההורים שלנו שטיפחו דמיונות בסיפורי גבורה על מדינה אוהבת אך את מגש הכסף שקיבלו מהוריהם החליטו למכור בשעת משבר.
הבגידה שבתחושה שנעשה שימוש אינטרסנטי בדת ובמורשת שלנו כתירוץ ל
הדרת נשים ולהדרת מי שנטיותיו המיניות או אורחות חייו לא כתובים בדף ההפעלה. תחושה של בגידה שכמדינה שמקימיה עדיין מתהלכים בין יושביה ודווקא אצלנו ניצולי שואה ולוחמים אמיתיים לא יכולים ליהנות מזקנה שלווה, מאושרת, בארצם.
תחושה עמוקה של בגידה כשגם הדמוקרטיה החזקה שהאמנו בה, זו שמודעת לחולשותיה ועדיין לא מהססת להביט ישר בעיניים, פתאום גם היא מסתגרת. ושהציונות, התנועה הדינמית, הצודקת, המתחדשת הזו, הופכת בידיהם של פוליטיקאים מסוימים לתנועת ההסתגרות.
כולנו עטופים בתחושה הזו של החלום ושיברו, של ההבטחה ושל הפרתה, ובמצב כזה כמעט מופרך לדרוש ממישהו להאמין - אבל אני מוכרחה ואנחנו כאן מוכרחים להאמין כי יש לנו המון עבודה. אנחנו מוכרחים להיות כאן בשביל החלומות שהביאו את הסבים והסבתות שלנו לבנות את הבית הזה.
בשביל הסבים והסבתות של כולנו שהיום מושלכים בודדים בבתיהם עם קצבאות של 1,502 בחודש, בשביל המורים והמורות שנמדדים היום לא על-פי החוכמה והכישורים שלהם אלא על-פי יכולתם לייצר ציונים, ונקראים לשימועים מסתוריים כשהם עושים את המעשה החינוכי העמוק ביותר: להטיל ספק.
למען הרופאים והאחיות שמביטים בתורים חסרי אונים ויודעים שכבר מזמן הטיפול לא נקבע ברוח שבועת הרופא אלא בשבועת המבטח. למען ההורים שרוצים להעניק לילדים שלהם את החינוך הכי טוב ולא יודעים איך ירשו את זה לעצמם. למען הדמוקרטיה, למען עיתונאים ועיתונאיות שזקוקים לתנאי העסקה הוגנים ולהפרדה בינם לבין כל מניפולציה פוליטית או כלכלית.
כדי שכפי שכבר הצלחנו להבין שכלכלה היא לא איזה מופע מטאורים טועים וניתן ללמוד ולחזות את ההשלכות שלה, נבין גם שיש פתרונות לסוגיות הביטחוניות שעל הפרק, שיש דרכים לשלום, והרי אתם יודעים בדיוק כמוני שמה שאנחנו צריכים עכשיו זה לא עוד משא-ומתן - יש לנו אלפי שעות ניסיון בזה - מה שאנחנו צריכים זה להגיע להכרעות כאן.
לחדול להתנהג כמדינה מבוהלת ופסיבית ולהתחיל להיות אמיצים מספיק, עוצמתיים מספיק, כדי להגדיר את הגבולות שלנו במתווים המוסכמים. להסדיר את היחסים שלנו עם הפלשתינים ועם שכנינו במזרח התיכון. להחליט היכן אנחנו לא מוותרים, אבל יותר מזה - להחליט איפה כן אחת ולתמיד.
האם באמת נעשו כאן בכנסת כל המאמצים, כל הפעולות כדי להבטיח את הדרכים האלה? רק אתמול הגיעו אלינו לישיבת הסיעה ראש המועצה המקומית בירוחם מיכאל ביטון, וראש עיריית באר שבע רוביק דנילוביץ.
הם ביקשו את עזרתנו, כפי שביקשו את עזרתן של סיעות אחרות, במניעת העסקה בין "
כימיקלים לישראל" לבין החבר הקנדית "פוטש" שתעביר מפעלי ענק בפריפריה לבעלות זרה ותפגע בתנאים ובמעמדם של אלפי עובדים מקצועיים, מהנדסים ומנהלים, עמוד השדרה של הכלכלה בנגב.
העסקה הזו תעביר גם את גורל הכלכלה של הפריפריה הדרומית וגם את אוצרות הטבע של ים המלח לידיו של תאגיד קנדי. הסדר מוכר: המדינה מגלגלת את משאבי הטבע של כולנו מהידיים שלנו לידיים פרטיות ואז אותן ידיים פרטיות מגלגלות אותם לידיים זרות.
אתם מבינים את האבסורד? מצד אחד מדינה שמיליוני תושביה מוכנים בכל רגע נתון ללכת לצבא כדי להילחם למענה ומצד שני בעלי הכוח באותה מדינה מוכרים את תכולתה למדינה אחרת. זו הציונות שלנו?
הרבה משימות הבאתי אתי ויהיה קשה להגשימן, אך אעשה כמיטב יכולתי לדאוג שבכל פרויקט חדש יבנו דירות להשכרה לטווח ארוך, מפוקחות, לזוגות צעירים וגם למי שידם אינה משגת, כדי ליצור תמהיל חברתי ולצמצם פערים.
להסדיר את סוגיית הדיור גם אצל הערבים, את תוכניות המתאר וההרחבה. להשוות את רמות התקצוב למערכת הבריאות והחינוך בכל חלקי הארץ - מרכז ופריפריה. לעצור את הפרטת המורים והאחיות ולפעול לשילוב מגמות חדשות במערכת החינוך הציבורית: שפות, אמנויות ומדע.
לדאוג לשוויון אפשרויות, למניעת אפליה במקומות תעסוקה לנשים לציבור החרדי, לציבור הערבי בישראל ואפליה בנגישות תחבורתית ותשתיתית כדי למנוע אפליה נגד הקהילה הגאה, ואפליה בחוק בחתונה ובאימוץ.
כדי לפעול מהר למען נגישות לנכים ולבעלי מוגבלויות, לנגישות מלאה לכולם, לכל מוסד ושירות, לכל מוסד לימודים ותרבות. ולפעול גם לנגישות אחרת, נגישות רוחנית לידע, למידע, לפתוח את הדלתות ולאפשר לכולם ללמוד וליצור ממה שימצאו מאחוריהם.
אני מתכוונת להמשיך ולפעול למען הציונות של מקימי המדינה הזו ולא של מי שמנסים לטשטש אותה. לפעול בשם מי שזכותם להשמיע את קולם נשללה ולמען שותפינו בכל העולם שנענשים כי העזו לחלום בקול רם.
בשביל החברים שלי שצעדו לצדי ברחובות ויצעדו שוב, שמילותיהם וחלומותיהם מתערבבים בכל מילה ומילה שלי. למען הילדים והילדות שהמילים הראשונות שהגו היו: העם דורש צדק חברתי, ושעד שיגדלו אני רוצה שיגלו במו עיניהם למה הייתה הכוונה. אני כאן אחת מתוך דור גדול ממני שלא מפחד להאמין. אני מתחייבת להמשיך את הדרך הזו בנאמנות, בעבודה קשה, בלמידה מאומצת מהמבוגרים ממני וגם מהצעירים ממני.
חברים, המסורת הגדולה של "כל ישראל אחים" נמצאת בסכנה. גם אם נקרא זה לזה "אחי" או "אחותי" לא נטשטש את העובדה המרה הזו כי לא נהיה אחים רק מכוח המילה אלא מכוח המעשים. נהיה לאחים ואחיות כזה יתבטא בחוקים, בתקציבים, במדיניות, כי רק ממצב של שוויון, ואתם יודעים את זה, בונים משפחה. וזאת זכותנו, זו חובתנו, לבנות פה בית טוב יותר. תודה.