פרשת תצווה, העוסקת בעיקרה בבגדי הכהונה, מעוררת תשומת לב לשונית כבר בראשיתה. דפוס הפנייה המקובל של ה' אל משה הוא בגוף נסתר: "וידבר ה' אל משה לאמר". לעומת זאת בפרשתנו הפנייה היא ייחודית וישירה אל משה "ואתה תצווה את בני ישראל". אולם מאחר שכל הפרשה היא פנייה ישירה אל משה אין צורך בהזכרת שמו. זו היא הדרגה הגבוהה ביותר של הקרבה בין משה לה', גבוהה יותר מזו של הכהנים, מושא הפרשה. שנייה לה היא הקריאה הייחודית אף היא, הפותחת את ספר ויקרא "ויקרא ה' אל משה", ומצביעה על קרבה אישית, והשלישית היא כאמור הפנייה הרווחת בלשון נסתר.
שם המשחק: אחדות
רבי נחמן מברסלב מפרש את המילה 'תצווה' מלשון צוותא, יחד. משה רבינו מאחד את כלל ישראל ומחזירם אל נשמותיהם בקיום התורה. המצוות מביאות לאחדוּת הכלל והפרט, הגוף והנשמה, החיצוניות והפנימיות. ואומנם בגדי הכהונה הקרויים בגדי קודש משקפים אחדות זו. יש לזכור כי במובן הרחב כל יהודי, שליבו הוא משכן לשכינה, משמש ככוהן בממלכתו. ואומנם הקב"ה מכתיר את ישראל בתואר האולטימטיבי "ממלכת כהנים וגוי קדוש".
בגדי הכהן הגדול מקיפים את כל גופו, מהאפוד והחושן כנגד הלב, דרך המעיל, כתונת התשבץ והמכנסיים כנגד הגוף, ועד למצנפת על הראש כנגד המוח. את כל הכוחות הרגשיים, הגופניים והשכליים יש לשעבד אל הקדושה. ייחודה של היהדות הוא בקידוש הגשמיות. האכילה מתקדשת על-ידי מצוות כשרוּת וברכוֹת (אשר מעֵבר להכרת תודה לה', מרסנות את תאוות האכילה הראשונית והופכות אותה לחוויה רוחנית מענגת), המשפחה - על-ידי מצוות הטהרה, ושמירת השבת מחילולה מתקדשת בנוסף באמצעות הקידוש על היין, לחם משנֶה, הסעודות הזמירות והברכות.
אין כמו חג הפורים הקָרֵב לסמל משמעות זו. כשם שנס פורים היה בדרך הטבע, כך הנצחתו, מעֵבר למגילה, היא בדרך גשמית על-ידי סעודה, משתה יין, עד להשתכרות, משלוח מנות ומתנות לאביונים. אולם בעוד אצל העמים יין ומשתה מתורגמים להוללות, אצל היהודים, בזכות הברכות והמצוות הכרוכות בהם, הם מתורגמים להלל לה', לשמחה פנימית ולהתעלות נפשית. בדרך זאת, כפי שמציינת פרשתנו בקורבן הכהן הגדול, החזה (הלב) והשוק (הגוף) הם תנופה לה'.
הרעיון הביהייביוריסטי, המונח ביסוד קיום המצוות, כי אחרי המעשים נמשכים הלבבות, מובלט גם כאן. קיום התורה בפועל משפיע על קבלתה מבחינה רגשית. בדומה למשקולות, המפתחות את הגוף, המצוות הן מכשיר לפיתוח האישיות ולהעשרתה. ואכן, התורה מצווה להעלות נר תמיד באוהל מועד. התורה, המקיפה את כל תחומי החיים - מִקימה ועד שינה, מיחיד ועד חברה, מאיכות הסביבה ועד מערכת השפיטה - מביאה להתעלות תמידית של האדם.
יהודי בביתך ובצאתך
בגדי הכהונה, שזכו לתואר 'בגדי קודש', מפריכים את התפישה, שרווחה בתקופת ההשכלה, "הייה יהודי בביתך, ואדם בצאתך". הם מסמלים את האחדות בין פנים לחוץ, ובין אדם ליהדותו שאינם ניתנים להפרדה. היהדות מביאה לשכלול האדם. המצוות הן כאמור כלי לשיפור האישיות והאנושיות, המשקפות במובהק את זקיפות הקומה הלאומית שלנו ואת גאוות היחידה היהודית. אמנות הביגוד האסתטית היא גם סמל הצניעות הפנימית. לא לשווא הלבוש הפך לסמלם של זרמים שונים ביהדות (הזרם הליטאי, החסידי, החרד"לי וכדומה), כשהמאחד את כולם הוא קיום ההלכה. אף היהודים במצרים נבחנו בין היתר בכך, שלא שינו את לבושם. הבגד הוא האופי. הבגד הוא האדם. על אחת כמה וכמה של האדם היהודי וייחודו - כמודל לעולם והיותו אור לגויים.
שבת שלום!