כאשר
אהוד ברק גנב מנדטים ממפלגת העבודה והצטרף לסוחר מקיסריה, אף אחד לא הופתע. לא מהתמסרותו של ברק, לא מן המוסר הכפול שלו ולא משותפו לפשע. האיש מאקירוב מצא לעצמו שותף שווה ערך למוסר הירוד שלו. לכל גניבה דרוש גנב. הסוחר מקיסריה בתפקיד הספסר האלקטורלי הציני, הרי הוא המלווה בריבית שזכה, שלא כדין, בליטרת הבשר, נתח ממפלגת העבודה. הסוחר מוונציה והבוגד מאקירוב.
ברק כבר "עושה לביתו", וטוב שכך. בקרוב אצל הסוחר מקיסריה. לאחר ארבע שנות שלטון בלתי מעורער, עם קואליציה רחבה וסוררים הסרים למרותו בלי כחל ושרק, כאשר כל תאוותו בידו, וכל רשויות המדינה כורעות ברך בפני העריץ, הוא לא הצליח לעבור את אחוז החסימה של 61 חברי כנסת המסוגלים לשבת לצידו.
הגיע אל המנדט המיוחל להרכבת
ממשלה, ואין לו קואליציה. גם הגרועים שבציניקנים הפוליטיים לא מוכנים לשבת עימו ולזכות בגורל המופז שנאבק על אחוז החסימה, או הברק שהלך בבושת פנים. שני גנרלים עטורי תהילה, שהשאירו את תהילתם בידיו, כמעשה המוהל המבצע מילה.
בא בשעריה ואל הארץ לא יכנס. אין זו גזירה משמיים, אלא מעשה ידיו להתפאר. האיש שהשחית כל חלקה טובה של אמון הציבור במערכות השלטון, הדיקטטור שהתמחה במניפולציות אלקטורליות בשם שרידותו שלו, על חורבנו של החזון הממלכתי, היה ממלך למולך. ההוקרה שביקש הפכה להוקעה שקיבל.
שותפו לפשע סירב למחול על כבודו ולהתבזות, והלך הביתה בלי קרב. הסוחר מקיסריה לא יוותר עד שיהא נגרר על גחונו בסמטאות הממלכה, כאחרון הגנבים הנקלים. יש מי שיודע מתי ללכת, ויש מי שצריך שיוליכו אותו. כגודל קלונו הציבורי, כך גובה העדפתי שלי, שלא לראות את המחזה הזה, אף שהרושם הוא שלא יהא מנוס מכך.
הסוחר מוונציה מרכיב קואליציה
31 מנדטים מתוכם רק 20 שייכים לו, ועוד 11 לשותפו העומד לדין. מעולם לא הוקמה בישראל ממשלה בידי ראש מפלגה עם שישית מהאלקטורט. לצד זאת, מעולם לא הוקמה בישראל ממשלה בידי ראש סיעה שבה כל כך הרבה מורשעים וחשודים. מעולם לא הוקמה כאן ממשלה בזמן שמספר שתיים הוא מואשם בעבירות פליליות חמורות הקשורות באופן ישיר למילוי תפקידו הציבורי ומטילות צל שחור כבד על תפקודו, בעת שהוא עצמו עוסק, כל העת הזו, בהגברת כוחו של השלטון על חשבון הרשות השופטת אותו.
דומה שהעלילה המתוארת במחזהו של וויליאם שייקספיר, "הסוחר מוונציה", משיקה אל המציאות של ימינו אלה, הרבה יותר מכפי שנדמה רק מעיון סתמי בפרופיל האישיותי של הסוחר מקיסריה. הרבה יותר מאשר ריביות נשך ותנאים בלתי הוגנים, ואפילו הרבה יותר מאשר שחיתות, שוחד ושלמונים בין בעלי אמצעים לקרקסי צחוק מהחוק.
הסוחרים החדשים מרעננה ותל אביב
לי אין תקוות גדולות מהסוחרים החדשים. כמאמר השמיר, "הים הוא אותו הים, הערבים הם אותם ערבים, נתניהו הוא אותו נתניהו". ועל אלה אפשר להוסיף ברוח הימים הללו: "הבורסה היא אותה הבורסה, בעלי ההון הם אותם בעלי ההון, נתניהו הוא אותו נתניהו, הסוחרים מתחלפים והשיטה נשארת".
מאידך-גיסא, אבן הדומינו הראשונה תיפול בקרוב. אם ירכיב ממשלה, יהיה שבוי בידיהם של הסוחרים החדשים, ישב ביניהם כסריס ולא כמלך, ויתרגל את הכלל החרדי העתיק של "נעשה ונשמע". ציות להוראות אינו זר לו, אם בבית פנימה הוא יכול לכך, מדוע זה לא יהא מסוגל לכך גם בבית המחוקקים?
לפיד מתעקש ויצליח לדחוק את החרדים ולפנות מקום לאינטרסים של שותפו. הבנטונים יכבשו מחדש את עמדות הכוח מידי הציבור החרדי, והזרם המתקרא "ציונות דתית" יבצע בחרדים את הפוטש שהם ביצעו בו. ובתמורה, חבורת הלפיד'ז תקבל את הלגיטימציה כגוש מרכז-ימין, ולפיד יזכה באהדה שתאפשר את המירוץ שלו לראשות הממשלה. "מרכז", שהוא למעשה ימין, היה המתכון של כל ממשלות ישראל האחרונות מאז ימי מהפך 1977.
הבנט כבר לא מדבר על דת-מדינה או שטחים ושלום. הרבה יותר נוח לו להניח לנושאים המדיניים ולהשכיחם מלב. נתניהו יודה לו. לפיד יודה לו. הציבור יודה להם. עד המלחמה הבאה. עכשיו הבנט משווק כלכלה וחברה, ריכוזיות, מהפכת דיור. הבנט והבונטון בשירות הברית "מרכז" (ימין).
הפופוליטיקה החדשה מספקת שחקנים חדשים, טקסטים חדשים, תפאורה חדשה. אבל הזירה היא אותה הזירה, והעלילה היא אותה העלילה. הקרב הפופוליטי לא השתנה. לפיד סימן את ראשות הפירמידה, הבנטונים מספקים אש חיפוי. הישן מפנה את מקומו לחדש, שהוא הישן בעור חדש.
ואין סיום ראוי יותר למחזה הזה, שהיה לאימת הציבור הישראלי בארבע השנים האחרונות, מאשר הסיום הסוגר את המחזה המקורי. שיילוק הסוחר המלווה בריבית נשך מקבל את גמולו. גם אוכל את הגד המסריח, גם חוטף מכות וגם מגורש מן העיר.
נחמת הציבור. בינתיים. עדיין דור המדבר. עדיין לא בארץ המובטחת. סימנים כבר יש. ניצני אביב כמובן מספסלי האופוזיציה המסתמנת: גפני ומיכאלי, רומן של אלטרנטיבה בהתהוות.