פרשת השבוע שלנו פותחת ומסיימת בעניינים חיוביים ביותר, אבל באמצע יש נפילה נוראה לתהום עמוקה ביותר. בפרשה כולה יש 139 פסוקים; 46 הפסוקים ראשונים ו-47 הפסוקים האחרונים עוסקים בעניינים החיוביים בעוד 46 פסוקים באמצע הפרשה מתארים את הנפילה הגדולה ואת מאמצי ההתאוששות ממנה. הפרשה פותחת בציווי ה' על מחצית השקל שכל יהודי בוגר חייב לתרום, ציווי שמקבל משה במהלך ארבעים הימים ששהה בהר כדי לקבל את התורה. אחר כך באים הציוויים לעשות כיור נחושת בכניסה למשכן, שממנו ירחצו הכהנים את ידיהם ורגליהם לפני שניגשים לעבודת הקודש, לייצר שמן מיוחד למשיחת הכהנים וכלי הקדש ולעשות קטורת ממרכיבים מסוימים מאוד, שאותה יקטירו במשכן. אחרי זה ה' נוקב בשמות האנשים שיעשו במלאכת המשכן ומצווה על שמירת השבת, שלא יטעו לחשוב כי הקמת המשכן דוחה שבת.
החלק הזה מסתיים בפסוק שמבטא בבירור את הקשר הנצחי שבין הקב"ה ובינינו [שמות ל"א]: [יח] וַיִּתֵּן אֶל-מֹשֶׁה, כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי, שְׁנֵי, לֻחֹת הָעֵדֻת--לֻחֹת אֶבֶן, כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹקִים. הלוחות האלו היו אמורים ללוות אותנו מאז ועד בכלל, אלא שמשהו השתבש [פרק ל"ב]: [א] וַיַּרְא הָעָם, כִּי-בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן-הָהָר; וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל-אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ--כִּי-זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לֹא יָדַעְנוּ מֶה-הָיָה לוֹ. הם עושים את העגל כשמשה בהר ואין לו שום מושג על כך, אבל הקב"ה יודע כמובן והוא אומר למשה: [ז] לֶךְ-רֵד--כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ, אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. [ח] סָרוּ מַהֵר, מִן-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם--עָשׂוּ לָהֶם, עֵגֶל מַסֵּכָה; וַיִּשְׁתַּחֲווּ-לוֹ, וַיִּזְבְּחוּ-לוֹ, וַיֹּאמְרוּ, אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. לפי חז"ל ומובא ברש"י, האמירה למשה "לֶךְ-רֵד" פירושה שירד מגדולתו, שזה ההפך הגמור מהעלייה שלו אל ההר. והנימוק: כי "לא נתתי לך גדולה אלא בשבילם".
לכאורה, זה סוף הדרך, מה גם שה' ממשיך בדבריו ובמילים חריפות: [ט] וַיֹּאמֶר ה', אֶל-מֹשֶׁה: רָאִיתִי אֶת-הָעָם הַזֶּה, וְהִנֵּה עַם-קְשֵׁה-עֹרֶף הוּא. [י] וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי, וְיִחַר-אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם; וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ, לְגוֹי גָּדוֹל. אלא שמשה מוצא בדברים אלו פתח תקוה; ה' מבקש: "וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי, וְיִחַר-אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם" כאילו שאני מחזיק אותו שלא יעשה, סימן שזה תלוי בי, אם אתעקש - בוודאי אבטל את הגזרה הנוראה. ומשה מתעקש: [יא] וַיְחַל מֹשֶׁה, אֶת-פְּנֵי ה' אֱלֹהָיו; וַיֹּאמֶר, לָמָה ה' יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ, אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה. והוא ממשיך לבקש עד שמצליח "לשכנע" את ה': [יד] וַיִּנָּחֶם, ה', עַל-הָרָעָה, אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ. הרבה יש ללמוד מהמהלך המתואר לעיל ועל חלק מהדברים דיברנו בשנים קודמות. כעת ננסה להבין בעזרת ה' טוב יותר את מהלך העניינים הנ"ל, וגם לברר מהי ההוראה עבורנו.
ויחל משה פניו
חז"ל אומרים בגמרא [עבודה זרה, ד/ב] כי: לא עשו ישראל את העגל אלא ליתן פתחון פה לבעלי תשובה. כאשר משה שומע מה' שבני ישראל חטאו חטא כל כך חמור שהקב"ה מבקש כביכול וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי... וַאֲכַלֵּם, הוא מבין מהקב"ה שבמעשה שלהם ניתקו עצמם ממנו יתברך, ממקור החיים, וכל שנותר, חלילה, הוא לשים חותמת על המעשה שלהם. אבל כאמור, משה הבין שעדיין יש תקווה והתפלל לבטל את הגזרה. אבל לא כתוב ויתפלל אלא וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת-פְּנֵי ה' אֱלֹהָיו; לשער "חל" יש כמה נגזרות בלשון הקודש ומהן גם "מחלה" ו"החלמה" שני הפכים. ואכן בחז"ל יש דעה שמשה חלה מהשמועה הרעה שישראל חטאו ומהמחלה שלו בא הלשון וַיְחַל. שהתפלל להחלמה, כמו שמתפלל החולה על בריאותו.
אמנם הפירוש הזה מחמיא למשה, שנהיה חולה ממה ששמע, אבל לא כל כך מסביר את המהפך שהצליח לחולל. פירוש נוסף באותו מדרש [שמות רבה מג, ג] לוקח אותנו לכיוון שונה לגמרי, והוא אקטואלי לחלוטין גם לכל אחד ואחת מאתנו. הפירוש הזה אומר שמשה נזכר במה שלימד אותו ה' אחרי קריעת ים סוף, שאפשר להמתיק את המר [שמות ט"ו]: [כג] וַיָּבֹאוּ מָרָתָה--וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה, כִּי מָרִים הֵם (...) אומר המדרש שמשה תהה אז בלבו, אם כבר מים - מדוע מרים? מה התועלת בהם? אמר לו הקב"ה, אל תחשוב כך, אלא בקש שאמתיק את המר. זהו שכתוב וַיּוֹרֵהוּ ה' עֵץ, וַיַּשְׁלֵךְ אֶל-הַמַּיִם, וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם; לא כתוב "ויראהו" אלא וַיּוֹרֵהוּ, לשון הוראה, לימוד. בזה נזכר כעת משה ופנה אל ה' בבקשה שימתיק את המר, שיהפוך את המעשה הרע של בני ישראל, למתוק. וזהו וַיְחַל, לשון מתיקות.
להפוך מר למתוק
העץ שבו המתיק משה את המים במרה, היה בעצמו עץ מר; מה שמלמד אותו ואותנו כי את המר ממתיקים לאו דוקא במתיקות, אלא במרירות. זהו רעיון התשובה שלומדים חז"ל ממעשה העגל, כנ"ל, שאחרי שנכשלים ר"ל, ואפילו נופלים לתהום (רוחנית) תמיד יש דרך לשוב לדרך הנכונה, להמתיק את המר. רק שכדי להצליח בכך, צריכים להכיר במצב האמיתי שנמצאים בו, שנפלו אליו, ולהתמרמר על מצבם. במרירות הזאת, הפנימית, יש כוח להמתיק את המרירות החיצונית, להעלות מהשקיעה בעניינים המנוגדים לרצון ה'. שהרי זוהי השליחות של יהודי בעולם הזה, כמו שקראנו בפרשת תרומה לפני שבועיים [שמות כ"ה]: וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ; וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם. את זה מצליחים לעשות, כמו שאומר הזוהר, על-ידי שהופכים את החושך לאור ואת המר למתוק.
לכאורה, אלה שני ניבים נרדפים - חושך לאור, מר למתוק - מה ההבדל? בשניהם הופכים משהו למשהו מנוגד. אבל כ"ק אדמו"ר מלובאוויץ' מסביר שמדובר בשתי רמות של עבודה לשתי מדרגות בעבודת ה'. יש את מדרגת הצדיקים שהופכים את חושך העולם הזה - שהאלוקות מסותרת והכל נראה חשוך - לאור. את זה הם יכולים לעשות כי מבחינתם אין כל כך חושך, הם דבקים באור אין סוף ברוך הוא ומשימתם היא לחשוף את מציאות האור הזה בעולם כולו, בכל עניין בו. חשיפת האור הזה נעשית על-ידי לימוד תורה וקיום מצוות הבורא יתברך, שכל מצווה היא כלי לאור הזה, כמו שאומר הכתוב: "כי נר מצוה ותורה אור". ויש את עבודת בעלי התשובה - שזה רוב ככל היהודים - שנפלו או עלולים ליפול לצד המנוגד לקדושה, לחלק השלילי, החלק המר של העולם, ובכך שמצליחים לעלות חזרה לקדושה, הם הופכים את המר הזה למתוק.
גם זו לטובה
בעצם, לא רק כשיהודי נופל לצד השני, המנוגד לקדושה, חווים את מרירות העולם הזה, אלא בכל פעם שרוע העולם מתגבר, זהו המצב המר וזה עלול לקרות גם לצדיקים. כמו שהגמרא מספרת על נחום איש "גם זוֹ"; לכינוי הזה הוא זכה כי על כל דבר נהג לומר "גם זו לטובה". הוא חי בדור שלאחר חורבן בית שני והגמרא [תענית כא/א] מספרת שביקשו לשגר מתנה לקיסר הרומי ששלט בארץ, בניסיון לרצות אותו. כנראה הייתה כרוכה בכך סכנה וחיפשו מישהו שיוכל לבצע את המשימה בהצלחה. בחרו בנחום איש גם זו כי היה מלומד בנסים. ציידו אותו בתיק מלא זהב ואבני חן והוא יצא לדרך. באחד המלונות החליפו לו את תכולת התיק, בעפר במשקל דומה... הוא הבחין בכך אבל לא היה לו מה לעשות, רק אמר "גם זו לטובה" והמשיך בדרכו לעשות שליחותו.
אנשי הקיסר ראו את העפר שבתיק וכעסו, "היהודים צוחקים מהקיסר". נחום לא התרגש, רק אמר שוב "גם זו לטובה". נעשה לו נס והופיע אליהו הנביא מחופש לאחד הרומאים; אמר להם, שמא לעפר הזה יש את התכונות שהיו לעפר של אברהם אביהם, שהשליך אותו על ארבעת המלכים והעפר נהפך לחיצים שפגעו באויביו. לפני שהורגים את השליח ומחפשים את שולחיו, החליטו לנסות; הייתה להם מלחמה עם עיר בצורה שלא הצליחו לכבוש, השליכו עליה מהעפר הזה והצליחו, העפר נהפך לחיצים וכבשו את העיר. כמובן, לא כל אחד הוא נחום איש גם זו ואפילו צדיקים גדולים, לא כולם מגיעים למדרגה שלו. אבל לנו צריך להיות ברור שגם מה שנראה רע ביותר, לגמרי מר, ניתן להפוך לטוב, להמתיק אותו. ואת ההמתקה משיגים על-ידי מרירות פנימית שלנו על הריחוק שלנו ממנו יתברך.
והמסר הזה עולה בבירור מהחלק השלישי בפרשת השבוע שלנו, שדווקא לאחר חטא העגל, לאחר שנפלנו לתהום כל כך עמוקה שנראה היה כי אין דרך לעלות ממנה, דווקא אז אנחנו זוכים לכל ההמשך; לוחות שניים, גילוי י"ג מידות הרחמים של הקב"ה למשה, חידוש ההבטחה בדבר הכניסה לארץ ועד לשינוי גלוי בפניו של משה [פרק ל"ד]: [כט] וַיְהִי, בְּרֶדֶת מֹשֶׁה מֵהַר סִינַי, וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיַד-מֹשֶׁה, בְּרִדְתּוֹ מִן-הָהָר; וּמֹשֶׁה לֹא-יָדַע, כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו--בְּדַבְּרוֹ אִתּוֹ. אומנם משה לא היה שותף לחטא ח"ו, אבל אחרי שהקב"ה אמר לו לֶךְ-רֵד--כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ, מובן שאם העם סרח, המנהיג אינו יכול לצאת נקי אפילו אם לא היה נוכח ולא ידע על הסירחון. זוהר עור פני משה מלמד שהקב"ה קיבל את התשובה של עם ישראל בשלמות ובאותה שלמות הוא מקבל גם אותנו כאשר אנחנו שבים אליו.