ערב ביקור הנשיא אובמה במזרח התיכון, עליו לבחון את הנזק שנגרם לאינטרסים אמריקניים מאתנוצנטריות צדקנית.
- אתנוצנטריות - ראיית תרבויות אחרות כנחותות לתרבות המתבונן - היא שלילית מבחינה מוסרית, במיוחד אם מונחית ע"י גזענות.
- אתנוצנטריות צדקנית - ההנחה שתרבויות אחרות נכונות לאמץ את תפישת העולם האנושית של המתבונן - היא שלילית מבחינה מוסרית והרסנית מבחינה אסטרטגית. היא מקרינה גישה פשטנית לגבי עולם מורכב, ופוגעת בתדמית ההרתעה בעולם של תוהו ובוהו מחריף ועוינות גוברת כלפי ארה"ב, למרות המדיניות הפייסנית של אובמה מאז 2009.
ההיסטוריה הגועשת של היחסים הבינלאומיים, מאז ומקדם, מעידה שעל מנהיגי העולם החופשי - המייצגים מיעוט בעולם - להימנע מהאשליה שרוב העמים שאינם דמוקרטיים נכונים להיפרד מערכים בני מאות/אלפי שנים ולהעדיף הידברות על פני עימות, שלום על פני מלחמה, סובלנות על פני פאנאטיות וחרות על פני שיעבוד, תמורת תמריץ דיפלומטי וכלכלי הולם.
על מנהיגי העולם החופשי להימנע מהאשליה שרוב החברות שאינן דמוקרטיות נכונות ויכולות לאמץ ערכים דמוקרטיים מרכזיים כגון קדושת החיים, חרות, דו-קיום בשלום ושוויון בפני החוק. למעשה, רוב החברות שאינן דמוקרטיות רואות בערכים אלו איום קטלני. המערב נוטה להתעלם מהפערים הדרמטיים והשורשיים ההיסטוריים, רעיוניים, דתיים, תרבותיים וחינוכיים המפרידים בין המיעוט הדמוקרטי לבין הרוב שאינו דמוקרטי באוכלוסיית העולם. יש להימנע מסטנדרטיזציה וגלובליזציה מוגזמים בעולם המאופיין, זה אלפי שנים, ע"י סכסוכים חשוכי-פתרון, תזזיתיות, הפכפכנות, חוסר-יציבות וחוסר סובלנות אלימה.
לדוגמא, ב-1967 פעל רה"מ הבריטי, הרולד ווילסון, להשרשת ההגדרה העצמית והעצמאות המדינית בדרום תימן. מדיניותו הושפעה מלחץ אמריקני וטרור תימני אנטי-בריטי. אבל, במקום העצמת ההגדרה העצמית, דרום וצפון תימן הפכו לבסיס טרור איסלאמי ובינלאומי, המחריף את אי-יציבות חצי האי ערב , מסיג את הסיכוי לדמוקרטיה ופוגע באינטרסים בריטיים ואמריקניים חיוניים.
ב-1978 לחץ הנשיא קרטר על השאה הפרסי להאיץ את הנחלת זכויות האזרח באירן ולגלות סובלנות כלפי חומייני וגורמי אופוזיציה נוספים. קרטר אף הבהיר לגנרלים האירנים שהוא מסיר תמיכתו מהשאה - שהיה "השוטר" הפרו-אמריקני של המפרץ הפרסי. לכן הצבא העביר את תמיכתו מהשאה לחומייני ואירן הפכה לאויב המוביל של ארה"ב.
ב-1989/90 ראו הנשיא בוש ומזכיר המדינה בייקר בהתפרקות ברה"מ "סדר עולמי חדש" המבקש דמוקרטיה ומעניק לכלכלה האמריקנית דיבידנדה של שלום. אבל, קריסת הקומוניזם הביאה ל"אי-סדר עולמי חדש" ואיתו את פלישת עירק לכווית, שתי מלחמות של ארה"ב במפרץ הפרסי ומלחמה באפגניסטן, התגרענות אירן והתפשטות חסרת-תקדים של הטרור האיסלאמי ברחבי העולם, כולל בארה"ב.
ב-1993 הלך הנשיא קלינטון בעקבות רה"מ רבין ושה"ח פרס והתייחס לערפאת כמנהיג שלום, המליץ על ערפאת לקבלת פרס נובל לשלום וראה בתהליך אוסלו נתיב לשלום, פריחה, יציבות ודמוקרטיה במזרח התיכון. אבל, תהליך אוסלו הצית יותר חינוך לשנאה, טרור והפרת-הסכמים, לפי מיטב מסורת מזרח תיכונית בת 1,400 שנים נטולת שלום כולל בין-ערבי, ממעטת בכיבוד הסכמים בין-ערביים ועדין מייחלת לדמוקרטיה ערבית.
ב-2003 ראה הנשיא בוש את הנחלת הדמוקרטיה בעירק כיעד מרכזי. הוא סבר שבחירות בחברה אלימה עשויות להיות חופשיות. אבל, עירק הפכה לזירת טרור המחיש את תהליך התפוררותה לשלוש מדינות (שיעית, סונית וכורדית), היא מדינת לווין של אירן ומהווה צינור אספקה מרכזי של אמצעי לחימה למשטר אסד.
ב-2011 הגדיר העולם המערבי את המצב ברחוב הערבי כ"אביב ערבי" המציג לראווה את "מצעד הדמוקרטיה", "מהפיכת הפייסבוק והנוער" ושיחזור של מרטין לותר קינג ומהטמה גנדי. ב-2013 ברור שעל הרחוב הערבי עובר "חורף ערבי סוער", עתיר משטרים וארגונים פורעי-חוק, פחות-צפוי, יותר-בוגדני ואלים והרבה-יותר אנטי-אמריקני.
ב-2013 העולם החופשי מעדיף הידברות - על פני עימות - עם אירן. הוא שבוי באשליה שהאייתולות פגיעים לסנקציות - שהן בלתי-אפקטיביות בעליל בהקשר הגרעיני - ומהווים ברי-שיח להשגת הסכמים מחייבים. אבל, הסנקציות והדיפלומטיה מעניקים לטהרן יותר זמן לפיתוח ורכישת יכולות גרעיניות המאיימות, בראש ובראשונה, על אינטרסים כלכליים וביטחוניים אמריקניים.
יישום מדיניות המבוססת על אתנוצנטריות צדקנית נראית בעיני עמים שאינם דמוקרטיים כחולשה, מכרסמת בתדמית ההרתעה של העולם החופשי, מחריפה עימותים פוגעת בערכים ובאינטרסים מערביים.