בדיחה ישנה מספרת, על אדם שנפטר טרם זמנו והגיע לשמים. התייצב בעמדת הקבלה והמתין עד שיגיע תורו. כן, גם שם יש תורים. חיפש וחיפש המלאך הממונה ברשימות ולא מצא אותו. "תלך ימינה" אמר לו "שם זה הכניסה לגן עדן אולי השומר בכניסה כבר קיבל רשימה מעודכנת, והוא יוכל לעזור לך". ביורוקרטיה מסתבר, לא נגמרת אף פעם. הלך זה (אם אפשר לומר הלך), ונעמד מול השומר בכניסה. חיפש המלאך בשער את שמו ברשימותיו ולא מצא. "מצטער" אמר לו, "אולי בגיהינום הם מעודכנים, זה ממש בהמשך".
מדוכדך משהו פנה זה לשומר בכניסה לגיהינום ולמרבה ההפתעה גם שם לא מצאו את שמו. חזר לעמדת הקבלה והמתין. לאחר דקות הגיע המנהל במקום. בכל זאת לא פה ולא שם. זה כבר מצריך התערבות בכירה. חיפש, פשפש וניער ולבסוף הבריקה בראשו השאלה: מאיפה אתה מגיע? שאל אותו. "מסורוקה". חייך מר מנהל ואמר: "אהה. עכשיו אני מבין למה אתה לא מופיע באף רשימה, בסורוקה תמיד שולחים אלינו חולים לפני הזמן".
זו בדיחה עצובה אומנם, אך די קרובה למציאות. מערכת הבריאות מגיעה לקריסה כל חורף. יחד עם הסופה שלא הייתה כאן כבר חמישים שנה, יחד עם השיטפון שלא היה כאן כבר עשרים שנה, יחד עם מערכות הניקוז והביוב. ואם במרכז הארץ הם עמוסים, על אחת כמה וכמה בבאר שבע. חולים ממתינים שעות כדי לקבל טיפול, שעות כדי לעבור למחלקות, וגם אז הם ישנים במסדרון. אני לא צריך להסתובב בבית החולים כדי להבין עד כמה מצבינו עגום.
מה מצבינו במרפאות
די לי בביקור אחד במרפאה שלי, כדי להבין מה קורה כאן. בתי החולים אמרו לנו לפנות למרפאות בעיר שלנו. אז הלכתי. ישבתי וישבתי, ועוד כוסית אחת לגמתי, סליחה זה בעניין אחר, וככה חלפו להם שלוש שעות!! שלוש שעות של המתנה. ומה הפלא? רופאה אחת על מרפאה שלימה. חשבתם שהרופאים שלנו הם אנשים רגילים? ממש לא. הם סופרמנים. זה לא שהקהל במרפאה לא סיפק לי מספיק חומר לכתיבה, אבל בשביל זה שלוש שעות? והחולים מתעצבנים, והתורים מתארכים, ואלו שמגיעים אחריי נכנסים לפניי, והרופאה לא מוכנה לדבר עם אף אחד. והיא גם לא מוכנה שנדבר מחוץ לדלת כי זה מפריע לה. אני מנסה לשאול מתי בערך אני אמור להיכנס, והיא לא עונה לי.
במרפאה זה כמו בצבא - המפקד לא מאחר הוא מתעכב. הרופא לא מאחר הוא מתעכב. אתה - מאחר. ומי שמאחר, אחת דינו. לגשת למשרד ולקחת תור חדש. מתי תיכנס לרופא? זה כבר עניין אחר.
בסוף, לאחר שלוש שעות המתנה נכנסתי. הרופאה מסבירה לי שהיא לבד במרפאה, שהיא עייפה והחולים צועקים עליה בלי הצדקה. צעקות לא יעזרו להם היא אומרת לי. צודקת. היא אומרת לי שהחלון אצלה במשרד פתוח כי יש המון וירוסים. אני מקשיב בסבלנות. מישהו צריך להקשיב לה. היא גם מספרת לי בשמחה שנולדה לה נכדה מהבת שלה, ושבבית החולים לא טיפלו בבת שלה נכון, עד שהחתן שלה צעק כמו שצריך, ורק אז התייחסו אליה. ככה זה עובד היא אומרת לי "מי שלא צועק, לא מקבל שירות טוב". ושוב חוזרת להתלונן על יחס החולים אליה.
זה מבלבל אותי. לצעוק או לא לצעוק? זו השאלה.
רופא מומחה
יש לי תור לרופא מומחה. מומחה לאף אוזן גרון. זה לא ממש תור שלי, יותר נכון לתינוקת שלי. הרופא המומחה תוקע לי מבט ששמור רק לרופאים יוצאי רוסיה. אני יודע שזה לא יפה לדבר ככה, אבל מה לעשות?
ככה אני מרגיש שבכל פעם שאני מתיישב מול רופא ממוצא רוסי. הוא מסתכל עליי בבוז כאילו חושב לעצמו "על כזה דבר מגיעים לרופא? אצלנו ברוסיה, עד שראש לא רחוק מגוף עשרה סנטימטר לא באים לרופא". מילא שמדובר בבדיקה שאני אמור לעבור, אבל כשהבת שלי בת השנה וחצי אמורה לעבור בדיקה, זה כבר יותר כואב. מה אפשר לומר לרופא שלא יודע לחייך לילד קטן, שמתעצבן כי התינוקת שלי בוכה, ומתעצבן שאני לא מחזיק אותה חזק. הבת שלי עוד תבוא אליי בטענות בעוד עשרים שנה. ומה אומרים לו? אין מה לומר. פשוט משלמים. השיטה פשוטה. אני משלם מאה שקל, הקופה שלי תשתתף בעוד כמה שצריך, נלך למרפאה פרטית ויחד נקבל שירות רגוע ועדין.
מערכת הבריאות גובה ממני אחוזים נכבדים מהמשכורת כל חודש אבל זה כבר מובן מאליו. צריך לשלם יותר כדי לקבל את המובן מאליו.
רק בריאות.