באמצע שנות השבעים זכתה הפועל באר שבע פעמיים ברציפות באליפות הליגה הלאומית בכדורגל (אז לא הייתה ליגת על). את באר שבע אימן אז אמציה לבקוביץ, שהחליף את אלי פוקס האגדי. פוקס, זוכרים המבוגרים שבינינו, בנה בהפועל באר שבע קבוצה לתפארת שהייתה מושתת בעיקר על נוער מקומי. את העונה הוא סיים אז במקום החמישי המכובד. וכך קרה אפוא, שמחליפו זכה לקבל קבוצה לתפארת המורכבת אך ורק משחקני בית, בעיקר נוער, למעט השוער - רוני מוסקוביץ. אותה קבוצה אף הביאה לעיר את הכבוד הגדול ביותר שידעה אי-פעם בתחום הספורט: שתי אליפויות רצופות בשנים 74-75 ו-75-76.
מיד לאחר שתי האליפויות, ומאוחר יותר עם פתיחת השערים גם לשחקנים זרים, שינתה הקבוצה את פניה ללא היכר, בעיקר לרעה. מאות שחקנים עברו דרך בירת הנגב, רובם הגיעו לעונה אחת בלבד, אחד מהם אף הגיע לשלושה משחקים בלבד, אורי מלמיליאן קראו. כולם ראו בקבוצה תחנה לקראת "קבוצה קבועה" במרכז הארץ. איש מהם לא חש מחויב לקבוצה, לחולצה או לסמל. כולם כאחד חשו מחויבים אך ורק למנהל הבנק שלהם. וזו הסיבה שמאז האליפות האחרונה ועד 1998 ראו אלפי אוהדיה קבוצה אנמית, חיוורת, שבלונית ממש.
בשנת 1998 חל מפנה מסוים. אל בירת הנגב הגיע מאמן צעיר יחסית, עם ניסיון דל ממש, אלי גוטמן שמו. אותו גוטמן הביא עמו שני זרים בקנה מידה אירופאי ממש, את גו'בני רוסו וסיעד חלילוביץ ומסביבם הוא בנה שלד פנטסטי שהורכב בעיקר משחקנים מקומיים כמו גדי חזות, סתיו אלימלך, שמעון ביטון ואחרים. כבר בעונתו הראשונה הצליח גוטמן לזכות בתואר משמעותי, גביע המדינה בכדורגל, ולסיים במקום השני בטבלה יחד עם הפועל פתח תקוה.
15 שנים חלפו מאז אותה עונה חלומית שלאחריה מצאה הקבוצה את עצמה יורדת לליגה הלאומית (זוכרים את הבכי של בניון?), כשהיא מפורקת ומרוסקת. אלי להב, אז הבעלים של הקבוצה, פשוט מכר את מיטב השחקנים הטובים שלו מאותה עונה, דבר שגרם לחולשתה ולירידתה. היו אגב כאלה שאמרו כי להב לקח מרסדס שעולה מילון דולר ומכר את חלקיה בשני מיליון... והיום? נדמה כי הטראומה עדיין קיימת בבירת הנגב. מאמנים באו ומאמנים הלכו, שחקנים הגיעו ושחקנים ברחו ונדמה כי אין הרבה חדש תחת השמש: הקבוצה עדיין מפורקת ומרוסקת.
בקאדר של הפועל ב"ש ישנם כיום רק שלושה שחקני בית: אופיר דווידזדה, אביתר אילוז ולוטם זינו. אך עדיין לא קרה ששלושתם יחד איישו את ההרכב: זה או זה או זה או זה. במקרה הטוב שניים מתוך השלושה פותחים בהרכב, אך לרוב אחד מהם, ולא דווידזדה, מוצא עצמו מחוץ לכר הדשא כבר אחרי מחצית השעה. וכל יתר השחקנים אינם מקומיים: חלקם מהארץ וחלקם מחו"ל. ולאלו, מה לעשות, אין שום מחויבות אמתית לקבוצה. הם מגיעים לקראת הצהריים לעיר, מתאמנים כמה שעות ואז שמים פעמיהם לביתם שאיננו בבאר שבע. את אלו אנחנו רואים עונה אחת, לא יותר, כי מי שנכשל מועף, ומי שמצליח - נחטף. לרוב על-ידי קבוצת צמרת שיכולות לשלם.
באר שבע נמצאת בשנים האחרונות בידיה של אלונה ברקת. הגברת ברקת מוציאה ממיטב כספה למען רכישת שחקנים. אבל תמיד בדיעבד מתברר כי הרכש שלה לא מצדיק את המחיר. בנוסף, אותם שחקני רכש תופסים את מקומו של הנוער המקומי, דבר הגורם לתסכול ולעזיבה לקבוצות אחרות מליגות נמוכות. העונה למשל זה קרה לצחי מכלוף, ירדן אבוחצירא ואחרים. כולם כישרונות לא מבוטלים עם פוטנציאל גדול ופתיל קצר. מבחינתם, אם אני לא טוב לשחק בקבוצה אני לא רוצה להישאר כאן. ואת זה הגברת ברקת לא מבינה. אי ההבנה שלה מוצאת את ביטוייה במאמנים שהיא מחתימה. כולם, לדידה, טובים עד מצוינים, אבל אף אחד מהם, כך זה נראה, לא מגיע לב"ש כדי לבנות קבוצה, אלא כדי להצליח כבר בעונתו הראשונה. יצליח - יישאר ושכרו ישודרג; ייכשל - ילך הביתה, אולי אפילו באמצע העונה. וזה קרה לגיא עזורי, לניר קלינגר ולאחרים. לעתים באשמתם, לעתים באשמת הבוסית.
עונת 2012-2013 נפתחה בבאר שבע עם מאמן עם קבלות, אלישע לוי. לוי זכה לתהילתו הן כשאימן את בית שאן ("בית שאן, סרט מלחמה") והן בשלוש האליפויות שבהן זכה עם מכבי חיפה. נכון להיום, לוי הוא מאמן עם חשבוניות, לא עם קבלות. כבר באמצע העונה הנוכחית הוא איבד את האליפות, לפני כחודש וחצי הוא הפסיד בגמר גביע הטוטו, לפני כחודש הוא הודח על-ידי הפועל תל אביב מגביע המדינה והיום הוא מדשדש בתחתית עם סיכוי טוב לרדת לליגה הלאומית. אלא אם יקרה נס. ומה עושה אלישע לוי בנדון? וכמה אחריות הוא לוקח על עצמו לאור מצבה של הקבוצה?
אחריות, עאלק
אני לוקח אחריות על מותו של החייל, אמר המג"ד סא"ל ישראלי - והתפטר; אני לוקח אחריות על מותו של השוטר, אמר המת"ח נצ"מ עברי - והתפטר; אני לוקח אחריות על המעילה במשרד, אמר המנכ"ל אשכנזי - והתפטר; אני לוקח אחריות על מותו של האסיר, אמר מפקד הכלא גנ"מ מזרחי - והתפטר; אני לוקח אחריות על חשבון הדולרים של רעייתי לאה, אמר רה"מ
יצחק רבין - והתפטר; אני לוקחת אחריות על מצב אגודת הפועל ב"ש, אמרה הבוסית אלונה ברקת, שמה פעמיה לעבר מכוניתה המפוארת, התניעה, נתנה גז וכעבור שעה נחתה בשכונת צהלה בת"א; אני לוקח אחריות על מצבה של קבוצת הכדורגל הפועל ב"ש, אמר המאמן אלישע לוי, זז הצידה, שלף את הנייד וחייג למנכ"ל אסי רחמים רק כדי לשאול אותו "אסי, מה קורה עם החוזה לעונה הבאה? תמהרו, כי קבוצות ממרכז הארץ מחזרות אחריי".
והשאר יסופר בתולדות בירת הנגב.
בונה קבוצה, עאלק
לאלישע לוי יש הסבר מצוין למצבה של הקבוצה: "כרגע היא נמצאת בתהליך בנייה". הוא חוזר על הבלוף הזה כאילו היינו ילידים מפגרים. זאת, כדי להצדיק עוד חוזה שמן לעוד עונה רזה. אלא שיש אלוהים בשמים, ומאמן לא פחות טוב ממנו, המשמש היום כפרשן, דאג בשבת האחרונה, במהלך המפגש עם הזהובים משכונת התקווה, לשים סוף לבלוף. וכה אמר מיודענו מוטי איווניר (רוח הדברים): "אלישע טוען כי מצבה של הקבוצה נובע מעצם בנייתה לעתיד וזה לא נכון, כי לא רואים שום בנייה. אני לא רואה צעד או שניים או שלושה בכיוון של בנייה לעתיד... בכלל לא... לעניות דעתי, בעונה הבאה אלישע יצטרך להחליף את כל הקבוצה... הוא נכשל בבחירת השחקנים... אולי לא את כל הקבוצה, אבל בטח את השלד המורכב משבעה-שמונה שחקנים...".
ואכן, צודק מיודענו איווניר. לב"ש, מי שלא שם לב, יש בסך הכול שלושה שחקנים בבוגרים (דוידזדה, אילוז וזינו), ככה שבאמת צריך להחליף את כל השלד המורכב משבעה-שמונה שחקנים, חלקם מהארץ חלקם מחו"ל, רובם לא מתאימים ולא מצדיקים את עצמם.
והפתרון? כפי שהציע סגן ראש הממשלה
סילבן שלום: להביא שניים-שלושה "תותחים" ולבנות סביבם קבוצה עם קאדר של מקומיים ונוער. ובא לציון גואל.
חוזה לעוד עונה, עאלק
כו, אלונה, מה צריך לקרות כדי שתביני שאלישע הוא לא האיש הנכון, לא בזמן הנכון ולא במקום הנכון? הרי האליפות הלכה, גביע המדינה הלך, גביע הטוטו הלך, הפלאי-אוף העליון הלך! אז מה נשאר? לצערי נותר לנו המאבק על הישרדות בליגת העל, ואם גם בזה ניכשל, אזי זו תהיה, אולי, הסיבה שבעטייה תראי לו את הדרך צפונה.
עם כל הכבוד לאלישע, ראינו מספיק מלחמות, לא בא לנו על עוד מלחמה כמו זו שהייתה לבית שאן.