פרשת השבוע - ויקרא

קְרִיאָה לְהִתְיַצְבּוּת

לֹא מִקְרֶה הוּא וַיִּקְרָא שָׁם כְּתוּבָה

זוֹ קְרִיאָה לְהִתְיַצְבּוּת לְמַלֵּא חוֹבָה

לְשֵׁרוּת הָעָם זֹאת כִּלְשׁוֹנָה וְכִכְתָּבָהּ

לְהַקְרִיב קָרְבָּן לְמַעַן הַקִּיּוּם בְאַהֲבָה

מַדּוּעַ הַקְרִיאָה בְּחִבָּה מַעְלָה חָרוֹן

הֲלֹא עַל פְּתָחֵינוּ רוֹבֵץ צָר וְכֹחַ זָדוֹן

מִי יַעֲמוֹד מוּלָם בְּעֵת צָרָה וּמִבְחָן

לְסַכֵּל זְמָמַם שֶׁנּוֹעַד לְסַלְּקֶנוּ מִכָּאן

כְּבַר עַמְדּוּ מְעַטִּים מוּל רַבִּים וְרָוַח

כִּי אֶת מִשְׁמַר הָאֻמָּה עַמֶּנוּ לֹא זָנַח

גַּם הַשֵּׁם יִלָּחֵם לָהֵם הוּא לֹא שָׁכַח

כִּי גַּם הוּא חָרַשׁ וְלֹא הֶחֱרִישׁ וְצָלַח

הקרבנות ומשמעותם משמעות הקרבנות שנכתבו בפרשת ויקרא היא לסלק את עבודת האלילים, שבכללם הקרבת קרבנות אדם למולך. הדבור על הקרבנות בפרוטרוט בספר ויקרא, מתחיל עם סיום הקמת המשכן, שנועד לשמש לעבודת השם בהקרבת קרבנות אם ירצה להקריב קרבן שיעשה זאת מן הבהמה , מן הבקר ומן הצאן , ולא כמו בעבודת האלילים, אז נהגו המצרים להקריב קרבנות אדם. רש"י אף מבהיר: "להוציא הרובע והנרבע", להוציא המנהג הפסול, כאשר יש ואיש נותן שכבתו זרע בבהמה, או כאשר יש ואשה תִּקְרַב לבהמה לְרִבְעָה את האשה.(קְדֹשִׁים כ/טו,טז) להוציא גם את הבקר הַנֶּעֱבַד (כלומר עשוהו עבודהזה) ומן הצאן להוציא את הַמֻּקְצֶה, (כלומר זה שיועד להקריבו לעבודה זרה) וגם את זה להוציא מן הצאן את הנוגח שהמית (שמות כא/כח-כט) ומכפל לשון מן הבקר בא ללמדנו שיש להוציא את הטרפה. הנה אנו רואים את הסיגים ששם משה בהקרבת הקרבנות,ללמדנו כי אם ירצה איש להקריב קרבן, אזי עליו להיזהר בכל אלה שנזכרו. מכאן שהקריאה להקריב קרבנות, נראית כבאה לצאת ידי חובה עבודת הַקֹּדֶש בקרבנות, שהייתה נהוגה בימים ההם לרוב כדי להסיר על המקריב קרבן נטל אשם , נטל מילוי חובה , נטל נדר או נטל הבטחה. גם אגף הקריאה על הבהמות המיועדות לקרבנות למדים אנו גם הרבה דברים על חלקי גוף הבהמה המובאת כקרבן למשכן .בפרשה זו שלא כקודמותיה ויקהל ופקודי רש"י מקדיש פרשנות רבה וחשובה והתרכזנו כאן בעניינים מהותיים ועקרוניים במחשבת ישראל לרבות מוסר שבני ישראל קבלו על עצמם לקימו כתורה מסיני הן בתורה שבכתב והן בתורה שבעל פה.

משה הצעיר מאהרן נבחר להיות דוברו של האלהים בחירה זאת על-ידי הקב"ה למשה מודגשת בכך שמשה הוא הנביא הראשון של עם ישראל שזכה על-פי הכתוב לדבר עם השם במישרין. אומנם גם האבות דברו עם האלהים, אלא שזה שונה, כיון שמשה נבחר על-ידי אלהים להיות דוברו. האיסלאם מכנה את משה כ - כָּלִים אַלּלָא דהיינו דוברו של האלהים. כשמחמד שלהם מכונה, רָסוּל אַלּלָא כלומר שליחו של האלהים ואילו ישו מכונה על-ידי האיסלאם עָזִיז אַלּלָא, כלומר יקיר האלהים לעומת משה אהרן אחיו הבכור של משה קבל את דבר השם בזכות משה או באמצעותו . עובדה זו מתבססת על הכתוב המתחיל תמיד במלים: וידבר ה' אל משה לאמר, או וידבר ה' אל משה לאמר, צו את אהרן ואת בניו וגו'... (צו ו/א) או כמו בפרשת ויקרא נאמר : ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד. המלה אליו מסמלת דבור אל משה בלבד ולא כולל אהרן, לעומת זאת בלעם המכונה בפי חז"ל: נביא הגויים .אלהים נגלה לו בחלומו ובדרך מקרה שנאמר: ויקר אלהים אל בלעם (במדבר כג' ד) גם הפניה אל משה מצד הקדוש ברוך בשם משה מצביעה על חיבה מיוחדת למשה מצד השם. דבר זה נמשך כל שנות הנדידה במדבר. משה עצמו מספר לעם כי השם דבר אתו באמרו: וידבר ה' אלי לאמר (דברים כ' טז' יז' ) אחרי תקופת הנביאים אחרי חרבן בית שני חדלה הנבואה בישרל וכל מי שמתנבא או שם עצמו כנביא כינו אות שוטה. חז"ל קבעו זאת כדי לאמר אין בישו נבואה. ואנו יודעים כי תלמידיו של ישו עשו ממנו אלהים או כלשונם בן האלהים. והנה אחרי 582 מהופעת ישו מופיע עוד מוחמד כנביא לפני 1431 שנים.

סיווגם של הקרבנות בתורה הַשּׁרֶשׁ בדקדוק העברי למלה קרבן משלוש האותיות ק.ר.ב ולמלה שתי משמעויות לפי בניני הפועל : הקרבה וקרבה. בפרשת ויקרא הכל מכוון להקרבה כדי לתת מנחה לה' למטרה מוגדרת. יחד עם זה ניתן לאמר כי הקרבת הקרבן לה', מקרבת את מקריב הקרבן לאלהים ובכך מתקיים מעין דו שיח בין מקריב הקורבן לבין אלוהיו. הקרבת הקרבן כפי שנאמר נועדה להודות לה' על הטוב שעשה עמו, או כבקשה מאליהן שימחל לו על חטאתיו, או לשם מלוי נדר, כגון: עולה, חטאת, מנחה שלמים . ואנו מונים סוגי קרבנות שונים ואחד מהם ההולך ומתקרב בימים אלה הוא קרבן פסח כאות תודה על שהשם פסח על בתי העברים, בהכותו את בכורי מצרים כעונש על שצוה פרעה כל הבן הילוד הַיְאוֹרָה תשליכוהו, כלומר להרוג את כל הזכרים של בני ישראל. ועוד אם ננתח את המושג קָרְבָּן נמצא שיש ארבע פעולות : שחיטה, קבלת הדם במזרק, הולכת הדם למזבח, וזריקת הדם. אגב את הקרבן יכול לשחוט גם מי שאיננו כהן. נאמר גם כי שרפת הקרבן על המזבח נעשית באש היורדת מהשמים. לעתים מתירים הבאת אש זרה בכלימות השנה חוץ מיום הכפורים , שהאש צריכה לרדת מן השמים. זה מביא אותנו לאירוע הטרגי של אהרן כששני בניו נשרפו חיים במקדש, על שהכניסו אש זרה למשכן. האיסור איננו חל על הקרבת קרבן מחוץ למקדש, אלא רק בחצר המקיפה את קודש הקודשים. זה מזכיר סיפור על אב שברך את ילדיו בהיותו עדין במלוא אונו ואמר להם: בני דעו לכם, אם תלכו בדרך הישר ותעשו מעשים טובים, מובטח לכם גן עדן ותוכלו להכנס לשם אפילו בלכתכם על גשר ניר. משקרבו ימיו למות וראה שילדיו עשו דברו, זמן אותם אליו כדי לברך אותם. משנתכנסו פתח ואמר להם: "אתם בודאי זוכרים את אשר אמרתי לכם אם תעשו את הישר בעיני אלהים ואדם תכנסו לגן עדן אפילו על גשר ניר, אלא שאני מציע לכם, ליתר ביטחון, שימו רגל אחת על גשר ברזל. זה הנמשל מה שחשבו בני אהרן כאשר נאמר להם בהקריבם את הקרבן לה', תרד אש מן השמים ותשרוף את הקרבן, אלא בני אהרן נהגו ליתר ביטחון להכניס אש זרה למשכן וירדה אש מן השמים ושרפה אותם, על כי היה להם ספק אם אומנם תרד אש מן השמים.

השחיטה היא מעשה אבזרי בעיני הבריות כאמור זה אשר היה קיים לפני אלפי שנים, אצל העמים וביחוד האדם הקדמון שחי על ציד ואכל מן הציד שצד. גם בימינו יכולים אנו לראות כי דבר זה כשלעצמו, דהיינו שחיטת בהמות לאכילת בשרם לא גרמה ליסורי מצפון אצל חלק מבין אלה שמצפונם מציק להם, אבל את הבשר הם אוכלים בתאוה. למרות שהקרבן אמור לכפר על חטא או פשע של האדם, חכמינו ז"ל סברו כי הקרבן איננו מכפר על פשע שנגזר על העברין ענש מיתה, או ענש מלקות על-ידי בית דין. הקרבן מכפר על עברות עֲשֵׂה שאין בצדן ענישה או אפילו על עברות לא תעשה שנובעות ממצות עשה, כי אז הקרבן מכפר. כאן יש לנו דוגמה של יחס של חמלה על על החי במצות לא תעשה האומרת :לא תקח האם על הבנים. כשמדובר ביונה הדוגרת על גוזליה ניתן לכפר על חטא בקרבן אם תקיים מצות עשה האומרת: שלח את האם וקח את הגוזלים. יש גם שנפש חוטאת בתשומת יד למשל בהלוואה או בעסקים, בגזל במסגרת מסחר מקח וממכר. בעֹשֶׁק כשאין משלמים שכרו של עובד. בשבועת שקר. באלה הקרבן אינו מכפר אלא אם: תחזיר את ההלוואה שלקחת, או אם תחזיר את הגזלה שגזלת, או אם תשלם שכרו של השכיר. העול אומנם יתוקן , אבל תיקון העול ,אינו מוחק את העברה, המכונה בימינו אינו מוחק רישום פלילי, כאן בפרשה הקרבן מהוה הפעולה המשלימה את מחיקת העברה כפעולה משלימה. וחשוב יותר מכל , שהקרבן שבאים להקריבו לשם מחילת העוון צריך לתת משלו ולא מרכוש שנגזל. למדים זאת ? מאדם הראשון שכל היקום היה שלו וממנו הקריב קרבן לה'. ואלה התאוים מתוכנו שאינם חוסכים שבטם מחיילינו שמלאכתם קשה ושוחקת , למען האוסקר מצירים אותנו כמפלצות חסרי מצפון, ומעטרים את השרץ להצלחתם המדומה כי לדידם: המטרה מקדשת את האמצעים, אלה הֶם הַחַטָּאִים שגם קרבן לא מוחל חטאם יאמר:

תַּאֲוַת הַבֶּצַע וְהָרָצוֹן לְהַצְלִיחַ מַתִּירָה דַּם זֻלָּתָם כְּדָבָר שָׁכִיחַ

הוֹצָאַת דִּבָּתָּם שֶׁל לוֹחֲמִים רָעָה הַכֹּל לְמַעַן בֶּצַע וּתְהִלָּה לְשָׁעָה

הַכְּלִימָה נֶעֶלְמָה וְהַבּוּשָׁה מֶתָה הַכֹּל הִמּוּר וּמַזָּל כְּמִשְׂחָק רוּלֶטָּה

שּׁמּוּ שָׁמַיִם לְאָן הַמַּצְפּוּן נֶעֱלַם גַּם קָרְבָּן לֹא יֶנַקֵּם מְחֶטְא וְאָשָׁם

זוֹ חוֹלָה רָעָה מַשְחִיתָה כָּאַרְבֶּה תִּשְׂרֹף יָבֶש עִם יָרוֹק וְאֵש תְּלַבֶּה

הֶמָה יָעַלְזוּ וִירַנֶּנוּ בְּאָבְדָּן זֻלָּתָם הוֹקָעָתָם בָּרַבִּים תְהֵא אַחַת דָּתָם