בכמה אולפנים ורשתות נשמע אמש המובן מאליו ובעיקר הלהג האינסופי המחפש תולעים מתחת לשטיח האדום ושֵדים במחוות הגוף. מתי תיראה העוינות המפורסמת בין השניים ונצקצק על חוסר הכימיה שבקשר בין המנהיגים, וכמה מסכנים האזרחים שלא פרס הוא ראש הממשלה. שנים שאנחנו מזהירים מהצונאמי המדיני ומהקטסטרופה ביחסי ישראל-ארה"ב, ומהנקמה שתבוא מצד אובמה על "התערבותו הבוטה" של נתניהו בבחירות בארה"ב (אחד השקרים הגדולים המפומפמים ללא הפסק).
לאור (או לחושך) הפרשנויות מזרות האימים, דומה היה שאובמה ירד עלינו מתא הטייס של מפציץ B52; להוותנו אירע ההפך: מהמטוס הנשיאותי ירד דוֹד מחויך; זקני הכפר מוכנים להישבע שמעולם לא ניתנו כל כך הרבה צ'פחות וחיבוקים. אוי לנביאי הזעם.
אז מה קרה? באולפנים ובמערכות העיתונים יושבים אנשים שלא תמיד יודעים יותר מאיתנו. יש להם השקפת עולם - לרוב עוינת לזו של
בנימין נתניהו (לא סוד, שהיו מעדיפים את אובמה כראש ממשלתם) - ודרך משקפיהם מביטים על האירועים ומספרים מהרהורי ליבם.
ממה שראינו אמש אפשר להבין בדיוק ההפך ממה שהטיפו בארבע השנים האחרונות: אולי בכל זאת עמדתה של ממשלת ישראל בראשות נתניהו צדקה. אולי אובמה הבין באיחור שאינו יכול לסמוך על שום "אביב ערבי" ושום "איסלאם מתון"; שישראל היא בעלת הברית האמינה היחידה של ארה"ב באזורנו, ואנחנו מרכזים אש כה גדולה משום שאויבינו - המשותפים גם לארה"ב - מבינים שישראל היא המוצב הקדמי של העולם החופשי כולו. אם נעז לחשוב כך, כי אז נבין שאמש נחת מנהיג המעצמה החזקה בעולם לא רק לדבר איתנו, אלא אולי גם כדי לקבל מהעם בישראל ומהנהגתו כוח, השראה ותמיכה לקראת האתגרים הגדולים שבפתח כהונתו השנייה.