בישיבה הראשונה של סיעתו ישראל ביתנו אחרי כינונה של הממשלה ראש הממשלה,
בנימין נתניהו קרא, לח"כים לא להבריז הצבעות בכנסת והוסיף: "אני אומר לכם: שום קיזוזים".
הדבר מייד הזכיר לי את ההצגה בשם זה שראיתי בקאמרי אשר בזמנו עוררה מהומה לא קטנה בכנסת הקודמת. כזכור יו"ר הוועדה לביקורת המדינה דאז (ושר השיכון והבינוי דהיום) אורי אריאלי (האיחוד הלאומי) אפילו דרש לגנוז את הקומדיה "קיזוז", אותה כתב המחזאי אילן חצור וביים
אלון אופיר. כוכבי ההצגה הם חבר הכנסת בני שבות, מתנחל דתי ימני, נשוי ואב לשמונה (שמואל וילוז'ני), וחברת הכנסת הדעתנית מהשמאל, תמרה ירדן, תל אביבית נאה ופנויה במיטב שנותיה (לימור גולדשטיין).
בין היתרונות של ההצגה בעיני - הקצב המהיר של השתלשלות האירועים בו; מודה שקרוב לשעתיים ישבתי בלי להישען לרגע לאחור. המחזה עשוי טוב, כמעט מייד מכניס אותך לעלילה, מעביר דרך תהפוכות רבות ומרתקות ובסוף גורם להיקרע מצחוק בפינאלה מטורפת בה מכנס את כל הדמויות בדירה אחת כדי להגיע ל"סוף טוב". חיפשתי ולא מצאתי "שומן" מיותר בעלילה.
משמעות חדשה
משחק השחקנים כה מעולה שלרגע לא פקפקתי בכך שגיבורו של שמואל וילוז'ני - הוא מתנחל, וגיבורה של לימור גולדשטיין - היא שמאלנית שרופה. שבחים דומים מגיעים גם למגלמי הדמויות האחרות - אודיה קורן (מוריה - אשתו של בני שבות), יואב לוי (יו"ר הקואליציה) ואחרים.
אני מוריד כובע כשרואה באיזו חוכמה המחזאי מעניק משמעות מיוחדת למילה "קיזוז". על מיומנותם של יוצרי ההצגה מעיד עוד פרט: השירים המוכרים והאהובים עלינו - כולל השיר של המדינה - ההמנון - מקבלים משמעות חדשה, מתמלאים בסרקזם, מקבלים מימד חדש בלתי צפוי במערכת המשלים של ההצגה.
הבמאי מסגיר את מיומנותו בניצול האלגנטי של חלל הבמה ליצירת מקומות ההתרחשות של העלילה (תפאורה של יוסי בן ארי).
מאוחר יותר מצאתי במשרשת מה לא אהבו חברי הכנסת האמיתיים כאשר דרשו לגנוז את ההצגה. לשיטתם המחזה - הזוי ודמיוני, עולה ממנו תמונה שעלולה לגרום לפגיעה קשה באמון הציבור בנבחריו, וכיוצא בזה פגיעה קשה בדמוקרטיה הישראלית תוך ביזוי משכן הכנסת וחברי הכנסת, שמקדישים מזמנם וממרצם לטובת הציבור.
האמת - לא כ"כ הבנתי ממה נעלבו נבחרי הציבור. ניסיתי לנחש: בהצגה יש לא מעט סצנות מין - אבל הן בכלל לא "נטוראליות" - מה שהיה מאורר סלידה גם אצלי - הכול שם בגרוטסקה, בהומור. לא מין אמיתי אלא קריקטורה לסקס. האומנם אין סקס בכנסת?
עבודת קודש
אולי מפריע לח"כים הנכבד שלפי המחזה נבחרי ציבור מנהלים פרשת אהבים? אז יש לי בשורה: הרומן בין שני הגיבורים הראשיים של ההצגה - הדבר הנחמד ביותר בין המעשים להם אנחנו נחשפים כקהל. זה מקסים ונהדר, מובן ומתקבל על הדעת שגבר ואישה התאחדו במיטה בגלל האהבה - למרות היותם נציגים של שני הקצוות היריבות בפוליטיקה הישראלית. מה שבנוגע להאשמות אחרות בהצגה: הרי נבחרי הציבור באמת לא אחת בוגדים בעקרונות שלהם, עורקים ממחנה למחנה, מצביעים משיקולים זרים... אין כאן עלילת דם, אין אשמות מצוצות מאצבע.
הכנסת בהצלחה רבה מבצעת את משימתה בין השאר לבקר את מוסדות המדינה - והח"כים חייבים להיות שמחים שמלאכת הביקורת על הכנסת נוטל על עצמו (בהתנדבות יש לציין) התיאטרון - כי לא יתכן שחברי הכנסת יבקרו את עצמם. וידוע לכול שיש להם חסינות לפני ביקורת הפרקליטות על-פי החוק. ח"כים חייבים להודות למחזאי, במאי ושחקנים אשר עושים עבודת קודש - מוצאים לאור השמש את עשבים שוטים שבכנסת.
"אמנות לשמה" - הדבר האחרון שהוא תיאטרון. תיאטרון בטבעו - דוכן; ודוכן יותר גבוהה מדוכן המלאה; ממנו אנשי הרוח נואמים לעם, מחנכים אותו, קוראים למצפונם - ומשימה זאת לא ניתן לגנוז מהתיאטרון.
הקהל יחליט
מילים "הזוי ודמיוני" בקשר ליצירה אמנותית מתקבלות כמחמאה - ואוי ואווי אם יגידו על איזה הצגה שהיא נטולת דמיון ומשקפת את המציאות אחד לאחד.
האם כל מה שראיתי ושמעתי בהצגה "קיזוז" - אהבתי? לא. למשל - את דמותו של ח"כ הערבי. יש לי טענות נוקבות לגבי הדמות - אבל האם אני אפנה לנבחרי ציבור בדרישה לאסור, לסגור, לגנוז? ברור שלא. אני אמתח ביקורת פומבית - ואשאיר לקהל להחליט מי מאיתנו צודק.
אם כבר מדברים על חסרונותיה של ההצגה. הנה עוד ביקורת: ההצגה "יורדת" על נבחרי ועל ועובדי הציבור. הם מצטיירים כנבלות, שבקלות בוגדים בעקרונותיהם. אין דבר קדוש בשבילם. בשביל כולם - חוץ מחברת הכנסת מהצד השמאלי ביותר של המפה הפוליטית - הח"כית תמרה ירדן. יש גם לה "חטאים" - אך הם קטנטנים כאלה, שניתן בקלות לסלוח לה. האומנם המחזאי לא שמעה אף פעם על איזה מעשה מכוער של נציג השמאל?
פיצוי כספי
וכאן בנקודה זאת סוף-סוף הבנתי מי אשם בכך שבתקופתנו השמאל בישראל (מחנה שלום - עוד מגדיר אותו אני) כה חלש ומצומצם. הם חיים במשור האמנותי של המדינה בתנאיי פינוק. בזמן שהפוליטיקאים מהאגף הימני פועלים תחת ביקורת הרסנית שקוטלת חלק ומחזקת את השאר, השמאלנים בהעדר ביקורת אמיתית מתרככים, מתפנקים, מאבדים ערנות - ונרדמים בשמירה. נוצר לי רושם שהמחזאי נגש לכתוב תוך הבטחה להיות מאוזן; בדרך מאיזושהי סיבה סיכם אל קיזוז בדבר מסוים - אך בפועל "קיזז" רק לטובת צד אחד.
יש עוד סכנה בדרך בה הוצגו את הנציגים של הענף הימני של הקשת הפוליטית בארץ: מחבר המחזה מסביר לנו כי בתכלס הימנים האלה בעצמם לא כ"כ דבקים באידיאלים אותם מכריזים; הדמות הטיפוסית של ימני אשר עולה מהמחזה - הוא צבוע, הוא מוכן "למכור" את העקרונות שלו בהזדמנות הראשונה - תמורת פיצוי כספי (מוריה שבות), תמורת מינוי רווחי (בני שבות), תמורת תיק שר (יו"ר הקואליציה). אם יש לנו, לאנשי השלום, יריב כזה - אפשר לנוח על זרי דפנה. ממילא כל המתנחלים ייעזבו את ההתנחלויות - רק תציעה להם טובות הנאה...
נ.ב.
יש במחזה (וגם בהצגה) משפט - אחריו מסתתר מחזה נוסף שלם - או מחקר מדעי, לפחות - דיון רציני של מומחים בתחום המדינה והחברה. אחד מהגיבורים זועם: (ציטוט מהזיכרון, לא מדויק בפרטים): "ראש הממשלה שנבחר על אג'נדה אחת מקדם בפועל אג'נדה הפוכה".
באמת - למה זה קורה? ולא בפעם הראשונה?