לא למזוג כוס של שפוך חמתך אל גויים

כללי סדר פסח, המנוסחים בספר ההגדה, מנחים אותנו בעת מזיגת כוס רביעית למלא את הכוס של אליהו הנביא, לפתוח את דלת הבית ולאמר: "שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ אֶל הַגּוֹיִים אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּךָ וְעַל מַמְלָכוֹת אֲשֶׁר בִּשִׁמְךָ לֹא קָרְאוּ, כִּי אָכַל אֶת יַעֲקֹב וְאֶת נָוֵהוּ הֵשַׁמּוֹ שְׁפֹךְ עֲלֵיהֶם זַעְמֶךָ וַחֲרוֹן אַפְּךָ יַשִּׁיגֵם, תִּרְדֹּף בְּאַף וְתַשְׁמִידֵם מִתַּחַת שְׁמֵי ה'". ההגדה, שהיא לקט קטעים, הנפרסים על פני מאות שנים, שילבה באיחור רב, במאה האחת עשרה, את האמירה הכואבת והמתריסה של הנביא ירמיהו בפרק י' פסוק 25 ,המובאת גם כלשונה בתהילים ע"ט פסוק 6 בשינוי קל. בתהילים נאמר: "שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ אֶל" ובירמיהו נאמר: "שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ עַל", ובהגדה של פסח התקבלה גרסת המזמור שכתב אסף בתהילים ע"ט. אי-אפשר, שלא להזדהות עם אמירה כואבת ומתריסה של נביא שב-586 לפני הספירה, עת היה עד לגילויי פורענות גדודי נבוזראדן, שר הטבחים של נבוכדנצר מלך בבל, הטובחים בתושבי העיר ירושלים, חורשים את בתיה ומחריבים את בית המקדש. אי-אפשר, שלא להזדהות עם נביא, הרואה לנגד עיניו הרס ושיירות פליטים של בני עמו, היוצאים אל הבלתי נודע, אל גלות בבל הרחוקה. ומתוך גיא ההריגה עולה התפרצות זעם כלפי שמים, ושימוש בפועל בזמן ציווי לעברה של ההשגחה - "שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ עַל-הַגּוֹיִים אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּךָ." כאילו אומר מה אתה רוצה מאיתנו. מדוע חמת הזעם הזו מגיעה לנו - שְׁפֹך את כל חמתך "עַל מִשְׁפָּחוֹת אֲשֶׁר בִּשִׁמְךָ לֹא קָרְאוּ" משפחות-עמים, האוכלים את יעקב והפכו את נחלתו לשממה. אני מזדהה עם כאבו של הנביא ירמיהו בשנת 586 לפני הספירה, אך אינני מבקש להניח התפרצות זועמת רווית כעס מוצדק כנדבך בנדבכי ההוויה של התא המשפחתי שלי, במארג של הגדת הפסח, של הגדתָּ לבנך לדורות, מהיום בו ישב אבי אברהם "בְעֵבֶר הַנָּהָר" ולנצח נצחים. אינני רוצה לתת לקול הזה להנחות ולנווט את הסיפור המבטא את תשוקת החרות של כל בן העם היהודי ושל כל אדם עלי אדמות. אינני רוצה לתת ביטוי של שפוך חמתך על גויים שלא ידעוך ביום החג, המסמל את ניצחון הרוח על החומר ואת ניצחון הצדק על הרשע, את ניצחון עם העבדים היוצא לחרות מעבדות מצרים.

שפוך אהבתך

אין לי זכות לשפוט את ירמיהו על אמירה במצב, בו הוא זועק מנהמת לבו השבור לנוכח מראות האימה. אבל אני חייב לשאול את עצמי ואת החברה בה אני חי, האם ברצוני לבחור במורשת השנאה והנקמה או בציווי חמלה ואהבה. מצוות והגדת לבנך מחייבת אותי לשאול האם אני רוצה להעביר לילדי לנכדי ולניני את ההוראה המחייבת "שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ" או לגדל דור בדרכי "שְׁפֹךְ אַהֲבָתְךָ" - אהבה לגר הגר בתוכנו, אהבה לכל העמים, כולל אלו החיים בשכנות לנו. באותה מידה שמצערת אותי הקריאה, "שפוך חמתך על גויים שלא ידעוך", כך מצערת אותי העובדה, שבסיומה של כל תפילה בבית הכנסת, שלוש מאות ששים וחמישה ימים בשנה, אנו אומרים "עלינו לשבח לאדון הכל... שלא עשנו כמשפחות האדמה, שהם משתחוים להבל ולריק, ואנחנו מודים לפני מלך מלכי המלכים, הקב"ה". אינני מוכן לחנך את ילדי ונכדי להתנשאות ויהירות, שלא עשו אותנו בני העם היהודי כיתר משפחות האדמה המשתחווים לריק. אינני רואה במוסלמים, בנוצרים, בבודיסטים ובכל בני דת או אמונה אחרת כאנשי הבל וריק. הם עבורי בני אנוש ובני תרבות, שאני חש כלפיהם הערכה וכן כלפי תרבותם. אני פוסל מכל וכל את הביטוי "שפוך חמתך", המכוון לעבר בני עמים אחרים, זו אינה קריאה, שהייתי רוצה, שהיא תהיה בבסיס ההוויה של החברה בטקס, המספר את חווית החרות לה זכה עם עבדים. זה חלק מההתמודדות שלי עם הנכס היקר שיש לנו, ספר הספרים. גם בחג בקודם, חג הפורים, לא היה לבי עם מגילת אסתר בפרק ח' פס' 11; "להשמיד ולהרוג ולאבד את כל חיילי עם ומדינה טף ונשים ושלל לבוז". ובהמשך בפסוק 13 נקבע היום הזה ליום שמחה ונקם. כעם אל לנו לשאת פנים אל שפוך חמתך, אלא לפתיחת צוהר, לפתיחת חלונות רחבים לקראת מה שעושה מציאות של שלום ושל יחסי שכנות טובה בין עמים, שידעו להתגבר על מורשת של איבה, עת ארץ מואב בירכתי עבר הירדן המזרחי פותחת שעריה לפליטי רעב ישראלים מהעיר בית לחם. ארץ מואב סועדת אותם מספר שנים לא מבוטל. נרקמת מערכת יחסים אנושית, שאחת מהן מקבלת את ביטויה במעשה החסד של רות בת ארץ מואב לאישה ישראלית, החמות נעמי, אישה קשת יום למודת סבל של אלמנות ושכול וחסרת תקווה. ואת הסיפור הזה נספר בחג השבועות. לעולם הערכים של "והגדת לבנך", לעולם הערכים של הדור הצעיר, הדור שנוטל את מקל הדורות, בל ננכס לו ערכי נקם, הרג ושנאה לאחר. לעולם הערכים של והגדת לבנך נמיר את "שפוך חמתך" ב"שפוך אהבתך על כל הגויים באשר הם".