שידור חוזר

ערוץ 2 חשף (יום ג', 2.4.13), כי עובד בחברת רפאל איבד חומר מסווג. החומר נמצא ברכבו של תושב הצפון לאחר שרכבו חזר מהמוסך. בעל הרכב ראה מסמכים ודיסק במושב שליד הנהג. בהתחלה הוא לא התייחס אליהם. לאחר זמן מה, הכניס את הדיסק למחשב ונדהם לגלות את המידע שנמצא עליו. חדשות 2 יידע את חברת רפאל בדבר הימצאות המידע שהוחזר אליהם ונפתחה חקירה ברפאל. בכל הסיפור הזה יש כמה גורמים שפעלו לא כשורה. הגורם הראשון הוא אותו עובד ברפאל. איך נוצר מצב שמסמכים מסווגים התגלגלו כך שהם נמצאו ברכבו של אזרח? האם העובד הודיע לחברה על אובדן המסמכים מבעוד מועד, והיא לא גילתה זאת רק בשיחת הטלפון מחדשות 2? הגורם השני הוא מוצא המידע. מצאת מידע מסווג, למה לא העברת אותו ישר לידי המשטרה? למה היה צריך לחכות זמן ולעבור דרך חדשות 2 בדרך להחזרת המידע? השלישי הוא חדשות 2. קיבלתם את המידע, למה לא העברתם אותו ישר לידי רפאל? למה המידע היה צריך לחכות אצלכם, כשבזמן הזה אנשים רבים יכלו להיחשף אליו, ולא הודעתם ישר לחברת רפאל על מציאת המסמכים?

בתחילת השבוע דיווח העיתון "סנדיי טיימס", כי מתקני הריגול שנמצאו בסוריה לפני כחודש הוטמנו שם על-ידי שייטת 13 וכוונו נגד מטרות רוסיות באזור. המתקנים הותקנו באי הנמצא מול העיר טרטוס והעבירו תמונות וקטעי שמע לישראל. שתי הערות בנושא. דבר ראשון, איך יודעים שהציוד שייך לישראל? נכון שישראל נראית כבעלת האינטרסים הרבים ביותר לביצוע פעילות זו, אבל יש עוד מדינות ששטות באזור והיו רוצות לדעת ולעקוב אחרי מה שקורה בסוריה. דבר שני, אפילו אם ישראל אחראית למתקנים אלו, זה נראה כניסיון קלוש לאחד את תושבי סוריה נגד ישראל, להזכיר להם מיהו האויב האמיתי והנה ההוכחות למה שהוא עושה ואיך שהוא מנסה לפגוע במדינה.

חמישה חודשים אחרי מבצע "עמוד ענן", שלאחריו היו "תקריות" קטנות של ירי רקטות מהרצועה, החל מעגל הקסמים שוב: הם יורים רקטות, חיל האוויר תוקף והם יורים שוב רקטות בתגובה על התקיפה. הירי הרקטי אינו מבוצע בהכרח על-ידי החמאס, אבל משום שהחמאס הוא השולט ברצועה, יש לראות בו את האחראי הבלעדי לכל ירי רקטי. אי לכך, אלו שהכי צריכים לפחד מתקיפות חיל האוויר הם אנשי חמאס. אם חיל האוויר יתקוף מטרות ברצועה, הוא לא בהכרח יבדוק איזה ארגון ביצע את הירי ויתקוף מטרות שלו בהתאם, אלא יתקוף את המטרות שהכי נראות לו לעין. לרוב אלו מטרות של החמאס. לכן חמאס יעשה הכל כדי למנוע מגורם סורר כלשהו לבצע ירי לעבר ישראל.

העובדה שהאסיר הפלשתיני מיסרה אבו חמדיה מת מסרטן, לא מונעת מהרשות הפלשתינית להאשים את ישראל במותו. אבו-חמדיה נדון למאסר עולם לאחר שגייס ושילח את המחבל בניסיון הפיגוע בקפה קפית בירושלים בשנת 2002. המחבל הגיע לבית הקפה וניסה להתאבד, תקלה במטען מנעה את הפיגוע, והמחבל נעצר על-ידי יושבי בית הקפה. אבו-חמדיה היה מעשן כבד ובעקבות כך התפתח אצלו סרטן בגרון ששלח גרורות. מהרגע שהתגלה אצלו הסרטן, הוא היה במעקב רפואי. כשגילו שהוא חולה סופני, החל תהליך שחרורו מהכלא, שלא הסתיים לפני מותו. סיבת מותו של אבו-חמדיה, שלא הייתה תלויה בישראל, לא ממש מעניינת את הרשות הפלשתינית כאשר היא מלבה את האש ונותנת לגיטימציה לביצוע הפגנות ומהומות. ליבוי האש ויצירת היתקלויות בין חיילים לפלשתינים יעלו את הסיכוי להריגה בשוגג של אחד המפגינים, זו לגיטימציה להתפרעויות נוספות ולגינוי ישראל על-ידי העולם, ומי שמרוויחה היא הרשות הפלשתינית שמצטיירת כמי שנקלעה בעל-כורחה לסיטואציה זו. הסוציולוג האמריקני סימור ליפסט אומר שיש שני תנאים ליציבותו של משטר: אפקטיביות ולגיטימיות. האפקטיביות מדברת על רמת התפקוד והיעילות של המשטר (כלכלה יציבה, רמת חיים סבירה, מינהל תקין וכולי). הלגיטימיות מדברת על עד כמה המשטר מתאים לערכי החברה שבה הוא שולט. כרגע ברשות הפלשתינית יש לגיטימיות אבל אין אפקטיביות. כשהפלשתינים יגלו שהם למעשה רק כלי משחק בידי הרשות, הרשות תאבד את הלגיטימיות שלה ורק אז יוכל שלטונה להתחלף.

בכל העולם, המדינות נמצאות בשגרה או במצב חרום. בדרום ישראל הומצא מושג חדש: שגרת חרום. זה אומר שכבר יש סדר יום שגרתי בצילו של מצב חרום. תושבי הדרום עסוקים בענייניהם הרגילים, נשמעת אזעקת "צבע אדום", הם נכנסים למקלט ואחרי כמה דקות יוצאים כאילו לא קרה כלום. השגרה הנוראית הזאת היא מנת חלקם של תושבי הדרום כבר 12 שנים. נראה, כי כל מהלך שנועד להחליש את החמאס ולמנוע ממנו לבצע ירי לעבר ישראל, נגמר בכישלון. אני לא יודע מה הפתרון; יכול להיות שהפתרון היחיד הוא כיבוש הרצועה מחדש. בכל מקרה, מצב זה מהווה תעודת עניות לכל ממשלות ישראל, שלא הצליחו למגר את התופעה. ממשלות ישראל צריכות לבוא ולהתנצל בפני תושבי הדרום. לא על כך שהן הפקירו אותם, אלא על כך שידיהן נרפות כל פעם מחדש ואין ביכולתן להחזיר לאזרחיהן את שגרת חייהם.