שואת הקצבאות

ערב יום השואה. הטקס הממלכתי ברחבת יד-ושם. כמו בכל שנה, מילים גדולות, סופרלטיבים עפים שם כמו זיקוקים ביום העצמאות. עוד מסיבה עם "קונפטי" של אחיזת עיניים כלפי הציבור. מנגנים על כל מיתרי הרגש, מכריזים על שואה היסטורית ומצמידים לה קלישאות ריקות, ובהבל פה מכריזים גם על האויב הבא ועל השואה העתידית (כי הרי "בכל דור ודור..."). ואז מישירים מבט לקהל, מנמיכים את הווליום, מעבירים לקול בס עמוק, מרצינים מבט, ואומרים בשקט, משפט שתפקידו לשמר את האמון במנהיג הכי שקרן שהיה כאן מאז ומעולם, ופולטים את המילים: "לא תהיה עוד שואה". סופרי החצר, מלווים בעדר של מדווחים הלומי-לאומיות וזקופי-קוממיות, מעודדים-ממלכתיים מרטיטים לעצמם את הלב ומדווחים מיד לציבור: "ראש הממשלה אמר שלא תהיה עוד שואה...". אמר ולא יסף. והמסר נקלט. לא נלך שוב כעדר של כבשים. אני הזאב אשמור עליכם. יהודים לא ירעבו למוות עוד על אדמת אירופה. אבל על אדמת ישראל, ירעבו גם ירעבו, ילדים וקשישים, נשים וגברים, נצרכי הביטוח הלאומי וכל יתר האנשים העונים להגדרת שלמה מעוז: "נטל" על החברה.

ערב תקציב המדינה

ערב ים השואה וערב גיבושו של תקציב המדינה לשנתיים הבאות. ממשלה חדשה מנסה לגבש את תקציב המדינה לשנתיים הבאות. פתאום נמצא תקציב כדי לזרוק לניצולי השואה כמה פרוטות מתוך עוגת התקציב. בשעה 10:30 הכריז נתניהו על העברת 50 מיליון שקל לניצולי השואה, ובשעה 11:00 הכריז לפיד על העברת 100 מיליון שקל לניצולי השואה. ההבדל, 50 או 100 אינו מקרי. גם העיתוי אינו מקרי וגם התזמון, משך הזמן שחלף בין ההכרזה של נתניהו לזו של לפיד. אין מקריות בחיים. יש רק תזמון גרוע שחושף את מבושיהם של מאחזי העיניים. נתניהו מיהר להכריז כי הוא אוהב להתהדר בהישגים שאינם שלו, ומתוך רצון להקדים את הכרזתו של שר האוצר החדש. לפיד מצדו מיהר להכריז כי כרגע הוא אוסף נקודות זכות, גם אם הן שוות פרוטה. וההכרזה הזו שווה פרוטה. בסרט הזה כבר היינו. כבר הייתה העברת תקציב לצורך שיפור תנאי החיים המחפירים של ניצולי השואה העניים, אבל הכסף נעצר בלשכת ראש הממשלה, אותו נתניהו שהעביר הוא גם האיש שעצר. הכסף נעצר במינוי של לאה נס לסגנית שר במשרדו. לשכה הייתה לה, גם רכב ממשלתי ונהג, מזכירות, עוזרים, יועצים ודוברים, תקציב נסיעות לחו"ל, והרבה כיבודים. כסף לניצולי השואה אפעס, הגיע במשורה דקה.

סוד התקציב

הקרב על סעיפי תקציב המדינה הוא אחיזת עיניים מתחילתו ועד סופו. עיון קל בספר התקציב מגלה לעין בלתי מזוינת, ולחסרי הבנה גמורים, את העובדות הבאות: 1. הסעיפים מסתירים יותר מאשר הם מדווחים על תכולתם (אין סעיף גלידה ומאפרת למשל) 2. כספים מועברים מסעיף לסעיף (מכריזים על מטרה טובה והכסף מועבר למטרה אחרת) 3. כסף רב עובר ללא למטרות שאינן ממלכתיות (חיזוק הקואליציה ושימון השותפים) הדיון על סעיפי התקציב מאפשר מראית עין של אחריות לאומית מצד קברניטי הכלכלה, והעמדת פנים שלפיה, לכאורה, מתייחסים לכספי הציבור בכובד ראש ובמלוא האחריות. בפועל, זה ממש לא משנה תחת איזה סעיף תירשם ההוצאה, משום שוועדת הכספים וחוק ההסדרים מאפשרים העברת כספים מסעיף לסעיף, ובסופו של דבר יוציאו את הכסף על דברים אחרים לגמרי. כך למשל הועברו כספים שיועדו לפיתוח הצפון, ולפיתוח הנגב והגליל - ומצאו את דרכם לכיסים אחרים. סוד גלוי הוא שהקמת הממשלה התאפשרה לאחר מו"מ ארוך וקדחתני שנערך במשך שישה שבועות בכפר המכביה. עורכי-דין בכירים ששכר שעת עבודה שלהם מרקיע שחקים, ייצגו את המפלגות בתהליך המרכבה הזה. מי שילם את שכרם? עשרות ואולי מאות אלפי דולרים? האם היה זה סעיף "ייעוץ לראש הממשלה" בתקציב המדינה?

שואת הקצבאות

בזמן שממשלת ישראל החדשה עומדת להכניס יד עמוק אל כיסי מקבלי הקצבאות, בעיקר קצבאות ילדים, מכריזים ברוב פאר ובחיפזון, מנסים לגנוב את הקרדיט זה מזה, ראש הממשלה ושר האוצר, על העברת כספים לטובת ניצולי השואה. זהו אותו המנגנון של "הפרד ומשול" שעובד עבור נתניהו מאז היבחרו ולמרות כל כישלונותיו, מאז ועד היום. ידעו נא מעכשיו ניצולי השואה, שהכספים המועברים אליהם, מקורם בכספים שיקוצצו מקצבאות הילדים, מצלחותיהם של אוכלי החינם, הילדים החרדיים מבני-ברק. כאשר ראש מפלגת "מעמד הביניים" מקיים את הבטחתו למעמד הביניים על-ידי לקיחת תקציבים מאזרחים עניים מהם, הוא מיישר קו עם שיטת נתניהו ומסית את העניים נגד העניים יותר. כאשר "מעמד הביניים" מאשר את הטבת מצבו על-ידי הרעת מצבם של העניים, הוא מכשיר את השרץ של הקפיטליזם החזירי ומתיר את דמו שלו. מכאן ואילך, יהיה גם המהלך של העשירים הניזונים בחזירות על חשבון מעמד הביניים כשר. העניים לוקחים מהעניים יותר, והעשירים בתורם, לוקחים מהעניים. בתיאוריה של נתניהו, המנגנון הזה נקרא: "העושר מחלחל". אם אפשר לומר משהו על התיאוריה הכלכלית של ממשלות נתניהו לדורותיהן, זו כנראה תהיה אמירה בנוגע לכך שהעושר אולי מחלחל, אבל לכיסים הלא נכונים. נתניהו ולפיד, אורי יוגב ויעל אנדורן, בנט וחבריהם לשולחן הממשלה, אולי מאמינים שהעושר מחלחל, אבל הפעילות הכלכלית שלהם, בעיקר מחליאה.