אמש, כאשר הרגשתי לחץ חזק בחזה, הגעתי לבית החולים. ישר עשו לי צילום חזה ואמרו: "אל תנשום". "הלו, הלו", התרעמתי, "רק הגעתי, כבר אתם רוצים לגמור אתי. תנו לי לפחות כמה זריקות ואינפוזיות - תנו לי הזדמנות למות בשקט!".
פתאום יצא מאחורי וילון אדם בחלוק לבן והכריז: "מצטערים, אנחנו בעיצומים, מי שיכול מתבקש לחזור לביתו!". הייתי בשוק. עמוק פנימה הרגשתי חרטה שלא נשמעתי להוראות איש הצוות שאמר לי להפסיק לנשום. מי יודע, אולי ככה היו מטפלים בי בכל זאת - הרי מי שמפסיק לנשום הוא מקרה חירום שאיש לא יעז לשלוח אותו הביתה. עכשיו עשיתי רושם של מקרה קל והם יכולים לעשות בי כרצונם.
איש צוות ניגש אלי, "אתה נראה חיוור", אמר, "ממה אדוני סובל?"
"לחץ בחזה", בישרתי לו, והצבעתי על מרכז החזה בצורה מקצועית כמו שראיתי בטלוויזיה לא פעם.
האיש שלף סטטוסקופ והאזין חרש. הייתי במתח, האם יקבלו אותי לבית החולים או ישלחוני הביתה עם האספסוף? למרות שכבר הרגשתי עקרונית די טוב (כל ההתעסקות הזאת עם הבית חולים השכיחה ממני לגמרי את מיחושי), כל העניין הפך בשבילי עקרוני, לחזור עכשיו הביתה היה בשבילי כמו תבוסה משפילה.
"אההם", "אההם", האיש עם הסטטוסקופ ששם לב שאני שקוע בהרהורים החזיר אותי למציאות. "סך הכול נראה שאין לך כלום!", אמר.
בחייך", אמרתי והושטתי לו את הפלאפון שלי, "במקום להאזין למכשיר הפרימיטיבי שלך, כנס פה לאפליקציה, שתסביר לך מדוע אני נמצא בסיכון גבוה לקבל התקף לב!" ליתר ביטחון הפעלתי את אפליקציית ה"סירנת האמבולנס שתוציא אותך מכל פקק".
האיש עשה בידו תנועת ביטול. הזדעקתי, הרגשתי שאני חייב לפעול מיידית כדי להילחם על זכותי להיות מטופל בכבוד. אם לפני פחות מחצי שעה סירבתי למות בכבוד, הרי עכשיו שהיה חשוב לי לחיות בכבוד את הזמן שעוד נותר לי.
"לחץ בחזה", אמרתי, כמי שדובר את שפת הרפואה, ידעתי שעם עניינים כאלה לא משחקים. ואכן האיש הורה לי לשכב על מיטה קרובה ונפנה לדרכו.
שכבתי לי פרקדן בלי לזוז, מאזין לרחשי הצוות בדלפק הקרוב. הייתי נחוש לא לגלות סימני חולשה ולשמור על זכותי להיות מטופל בכל מחיר, למרות שהייתי חייב להשקיע מאמצים גדולים כדי להתעלם מהעובדה שהרגשתי בעצם מצוין. בסתר לבי חשבתי מה היה קורה אילו הייתי באמת חולה קשה והייתי מסולק ביד חזקה מבית החולים הביתה. מחשבה זאת חיזקה את נחישותי להילחם על זכויותיי.
האזנתי לקולות אנחה שמסביבי והשתדלתי להיטמע בבליל הקולות. שמתי לב שככל פעם שמישהו השמיע קולות גבוהים יותר, כן הוא הורחק מעמדת הדלפק של הרופאים ועל כן אימצתי אסטרטגיה של נשיפות קצובות אבל כבדות.
בשעות הבאות עברתי סדרה של בדיקות באמצעות עגלות טיפולים שונות, כולל אק"ג, לחץ דם ועוד ועוד. בשלב מסוים אפילו צעירה שנראתה לי כמו רופאה, ניגשה אל מיטתי ושאלה אותי כמה שאלות. ניסיתי לעורר בה עניין והתלהבות, אבל היא מיהרה לעבור הלאה בלא להבהיר לי כלל מה הייתה מטרת ביקורה. כמה פעמים התיימרתי לשמוע בדיבורי הצוות הרפואי ליד הדלפק את שמי, אבל לא הייתי בטוח. כאשר קרני האור האחרונים נעלמו מבעד לחלונות המחלקה, ניגש אלי איש עם תיק וקרא בשמי. הרגשתי על המפה. הוא אמר לי שאני יכול להתלבש ולגשת לדלפק.
עשיתי כדברי, והגעתי לדלפק עם התרמיל שלי, כמו מילואימניק שסיים את שירותו. "אתה יכול ללכת עכשיו", אמרה לי רופאה צעירה שם, "קח את הטופס הזה לרופא המשפחה שלך". הצצתי לעבר היציאה - חושך כבר שרר בחוץ, ידעתי שעשיתי את המקסימום, נטלתי את הטופס והמשכתי לדרכי.
"תהיה בריא", אמרה לי הפקידה באשנב השחרור. "אני כבר מרגיש יותר טוב", אמרתי וחשבתי לעצמי שככה ודאי הרגישו הרופאים אחרי שסיימו בהצלחה את המאבק האחרון שלהם על העלאת המשכורות.