מחדל האסבסט הוא מחדל בן 50 שנה. החומר החל לשמש כבסיס לסככות, לתריסים, לקירות מסך ובכלל בשל עלותו הזולה ביחס לאופציות אחרות ובשל קלות ההתקנה. ואולם חומר הקסם התגלה כמסוכן באופן חמור לבריאות. מתברר כי סיבי האסבסט מתפזרים ומתבדרים באויר בשל פגעי מזג האויר אשר מרופפים לאורך זמן את עמידות האלמנטים, ומי שנחשף לסיבים המתפזרים ונושם אותם עלול לפתח את מחלת הנשימה הקרויה על שם החומר "אסבסטוזיס" וכן סוגי סרטן קשים במיוחד.
המסוכנות של השימוש בחומר כבר ידועה עשרות בשנים. ואמנם אין כמעט שימוש חדש באלמנטים מאסבסט. אולם הסרת הקיים לא עולה יפה ולא מסתיעת בשל העובדה שהתקנות הטילו את האחריות לדבר על בעלי הנכסים ועליהם אין כל מערכת מפקחת ושום מעקב. בכלל הליך ההסרה הוא ארוך ונדרשים לו קבלת היתר מרשות מקומית, הגשת בקשה, תסריט וכיו"ב. זה כמובן כרוך בעלות ועל כן מרוב סרבול, זה איננו בחזקת אפשרי וביחוד באופן שיטפל בתופעה באופן ארצי ומלא.
בית המשפט נותן גיבוי להתנערות
והנה מתבר לאחרונה שלא רק שהרשויות המקומיות והממשלה מתנערים ומסירים מעצמם כל אחריות למצב, והם מגלגלים את הדברים למתקינים ובכך מנציחים את המצב בשטח. מתברר שגם בית המשפט נותן להתנערות הזו גיבוי והמשך אחיזה.
בג"ץ 6971/11 בידי הנשיא א' גרוניס, השופט נ' הנדל, השופט צ' זילברטל קיבל החלטה שערוריתית כנגד חברת איתנית מוצרי בניה בע"מ לגבי פרויקט שמיקומו בגליל המערבי ושנבנה לפני עשרות בשנים:
בעצם מדובר במצב בו איתנית הקימה בשנת 1952 מפעל אסבסט-צמנט באזור נהריה .העבודה במפעל כללה שני שלבים: בשלב הראשון ייבא המפעל ארצה אסבסט גולמי, וייצר ממנו אסבסט-צמנט. בשלב השני הוכנו במפעל מוצרי אסבסט-צמנט מוגמרים, כגון צינורות ולוחות. המפעל סגר את שעריו בשנת 1997.
פסק הדין מציין שלמרות שעשרות בשנים שהחומר המסרטן בשימוש, רק בדצמבר 2008 הופץ תזכיר חוק האסבסט. החוק ביקש לתת מענה למכלול ההיבטים הסביבתיים של מפגעי האסבסט בארץ. בין היתר כלל החוק סעיף מיוחד, שעסק בפרויקט לניקוי הגליל המערבי מפסולת אסבסט. זהו סעיף 59 להצעת החוק, אשר התגלגל בסופו של דבר לסעיף 74 בחוק המוגמר. במרס 2011 אושרה הצעת החוק בקריאה שנייה ושלישית.
לוודא שהפתרון עומד בסטנדרטים החוקתיים
עוד מציין פסק הדין כי אנו רואים כי החוק עבר תהליכים אבולוציוניים. כדי להתאים את הדין למציאות נחקקו חוקים, שעל פני הדברים סטו מכללי המשפט שהיו מוכרים ומושרשים עד אז. נדמה כי אף ענייננו, כחלק מהחקיקה הסביבתית החדשה בישראל, מצטרף לרשימה זו. פוטנציאל הנזק הגדול שטמון בפסולת האסבסט, על מורכבות העניין - מחייבים פתרון שאיננו נע על הציר המקובל של אחריות נזיקית. ככלל, מציאת פתרון לבעיה סבוכה איננה בהכרח פשרה משפטית במובן של ויתור. זו הדרך בה מתקדם המשפט. בד-בבד, בתקופה חוקתית של הכרה בזכויות, תפקידו של בית המשפט לוודא כי הפתרון שנבחר על-ידי המחוקק עומד בסטנדרטים החוקתיים של פסקת ההגבלה. לא די בקיומה של בעיה כדי לפתוח את השער לכל פתרון. המלאכה השיפוטית היא עדינה, אך חיונית. במשטר חוקתי, התקווה היא שאף המחוקק ינהג יותר בזהירות. הוא יהיה מודע לכך שחוקי היסוד מתבוננים מעבר לכתפו.
למרות שבית המשפט רומז במילותיו הוא שהחוק נוסד באופן חובבני, לא לפי אמות מידה מקובלות של מנהל תקין ובחופזה הוא מצטרף בהחלטתו לקו שהוכח כלא רלוונטי, לא ישים ולא אפקטיבי. הטלת האחריות על היצרנים, היבואנים, המתקינים או האזרחים אינה התשובה בשום דרך. רק הרשויות המקומיות והממשלה שפסק הדין התעלם מאחריותן יכולות לטפל במפגע האסבסט באופן כולל ומערכתי. מי שאישר את ביצוע הדברים בעבר נושא בעיקר האחריות למחדל כיום. את האחריות לא ניתן לגלגל על גורמים פרטיים לטובת המערכת. ועד שהדברים לא יוסדרו, המחדל שכאמור החל בשנות החמישים ובא לכלל דיון בבתי המשפט ובכנסת רק בשנים האחרונות ימשיך להיות קיים בפועל בשטח מבלי טיפול ממשי ועל חשבון בריאות הציבור.