בנופה של ירושלים עיר הרגל הגדולה אליה נפנו כל ישראל שלוש פעמים בשנה, הייתה אבן גדולה שניכרה בקומתה מוצבת בכיכר שהכל עשו אותה צומת.
"אבן הטוען" קראו לה וכך היא נזכרת בשמה. "כל מי שאבדה לו אבידה נפנה לשם, וכל מי שמוצא אבידה נפנה לשם. זה עומד ומכריז, וזה עומד ונותן סימנין ונוטלה" (בבא מציעא כ"ח, ב'). פעמים אני מהרהר לדעת אם פרנסי הציבור שעשו מעשה נאה וחכם לשם המכריזים על האבדה ולשם המחזרים אחריה וכינסו אותם למעין פונדק אחד, היו ערים לערכה המטפורי של אמצאתם. דבר האבד, כל עוד מחזרים אחריו, אינו אבד ואף על-פי כן קוראים לו "אבדה" כאילו שאינו חוזר מפני שאינו קיים עוד. יכול שייאוש בעלים עושה את האבדה לחלוטה, אבל היא עצמה קיימת, במקום אחר, ביד מוצא שהיה לבעלים חדשים, ואפילו לא מצא אותה איש - היא קיימת במקום בו היא מונחת. היא אובדת, אבל אינה אבודה.
אבן הטוען הופכת למעין אבן של תקווה או של חיזור אחר התקווה, והכיכר בו היא קבועה כל עוד הולכים בה גם היא תקווה, אבל אם יוצאים מתוכה ריקם, היא נעשית כיכר של ייאוש אפילו אם האבדה קיימת במקום לא נודע. איני יודע אם פרנסי ירושלים של אז כך הרהרו על טיב האבן הגדולה אשר הניחו בכיכר העיר. אבל אני, היום, בימינו אלה, כך אני מוצא עצמי מהרהר, וירושלים כולה, עיר הבירה של מדינת עם ישראל, נעשית בעיניי כאילו היא אבן הטוען המכרזת על אבדת הגלויות, ומחכה שיבואו ויתנו סימנים וייטלו ירושתם.
ביותר מכתוב אחד ניתן ביטוי נחרץ להתנאת קיומו של עם ישראל בארצו בשמירת החוקים והמשפטים. "וְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ..." (ויקרא י"ח, כ"ח), אומר כתוב אחד. הרעיון כי הארץ, גם אם היא "מכובשת" כלשון הרמב"ן, אינה יכולה לשאת ישראל כובשיה אם הם אינם רואים בה את המקום שניתן להם כדי לקיים בו את הטוב ואת הישר את החוק ואת המשפט והיא מנערת כביכול את עמה מעליה, או קאה אותם אל הגלויות, אינו רעיון עובר, חד-פעמי, חולף. "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת כָּל חֻקֹּתַי וְאֶת כָּל מִשְׁפָּטַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָקִיא אֶתְכֶם הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לָשֶׁבֶת בָּהּ" (ויקרא כ', כ"ב), כתוב אחר, הוא הד, כמעט לשון בלשון, לכתוב הראשון. בכך לא די. משה האיש המוליך את פדויי שבי מצרים אל ארץ המכורה והחירות הנכספת מזהיר בטרם ייכנס העם אל ארצו כי אם לא יחיו בה חיי תורה גם לא יחיו בה חיי דרור ואומר, "וְחָרָה אַף ה' בָּכֶם וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר ה' נֹתֵן לָכֶם" (דברים י"א, י"ז). יהושוע המצביא הצבאי כובש הארץ המובטחת, מזהיר בעקבות משה רבו ובשפתו את האומה אזהרה נבואית, "בְּעָבְרְכֶם אֶת בְּרִית ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם וַהֲלַכְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם וְחָרָה אַף ה' בָּכֶם וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר נָתַן לָכֶם" (יהושע כ"ג, ט"ז). אזהרתם של משה ושל יהושוע "וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ" המתריעה מפני אובדן, קשה מאזהרת "וְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם", המתריעה מפני גלות.
כאכילת קישואין ודילועין
על פסוק התראה באותה רוח "וַאֲבַדְתֶּם בַּגּוֹיִם וְאָכְלָה אֶתְכֶם אֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם" (ויקרא כ"ו, ל"ח) אומר האמורא רב במסכת מכות כ, ד, א': "מסתפינא מהאי קרא"וַאֲבַדְתֶּם בַּגּוֹיִם" אני מתיירא, חושש, חרד, מנבואת "וַאֲבַדְתֶּם בַּגּוֹיִם" מפני שהיא מבשרת חלילה אובדן העם בגלויותיו, קץ, סוף, מחיקה מספרי החיים. רב פפא חולק על רב ואומר לו כי מן הפסוק "תָּעִיתִי כְּשֶׂה אֹבֵד בַּקֵּשׁ..." (תהלים קי"ט, קע"ו) הוא למד מה טיבה של האבדה האמורה בפסוק "וַאֲבַדְתֶּם בַּגּוֹיִם". כל עוד מבקשים את האבדה, מחפשים להחזירה, יש תקווה, ואין להתיירא כי סוף דבר נמצאת וחוזרת. מר זוטרא, אמורא שלישי באותה מחלוקת על התקווה ועל הייאוש, מתבונן במציאות ואומר ש"וַאֲבַדְתֶּם בַּגּוֹיִם" איננו לא אובדן מוחלט חלילה, ולא גאולה שלמה לעתיד לבוא אם ירצה השם, אלא "...כאכילת קישואין ודילועין"! (שם).
התשובה המסתורית הזאת מתפענחת על-ידי שלושה מחכמי ישראל פענוח שונה. רש"י אומר כי "כאכילת קישואין ודילועין" משמעו "שאוכלים מקצתם ומקצתם אין אוכלין", שהגלויות הן מחוז ההשמד של חלקים מתוך ישראל וקיום של חלקים אחרים, שיש עריצים ושונאים הגוזרים מוות על היהודים בהם הם מושלים, ויש מלכי חסד המחיים אותם. העם היהודי כולו לא יאבד.
המהרש"א בפירושו על התלמוד (שם), מפענח אחרת, "כאכילת קישואין - שאינו נאכל כולו, רק בשר שמבחוץ, אבל הגרעינין והזרע שבתוכו נשארו כן ישארו זרע ישראל בגלותם". המתת העם היהודי היא המתת גופו, אבל רוחו אינה כלה ואינה נאכלת. המעטים השורדים, הגרעינים, "אינו כלה בארץ ואדרבה הוא נשרש בארץ ומצמיח ועושה פרי שמגדל קישואין הרבה כן תאכל אתכם ארץ אויביכם שיהיה זרעכם לעתיד מפרה ומרבה בתוך ארץ אויביכם בזמן הגאולה". נראה כאילו ארון הספרים היהודי, שרובו ככולו נוצר ונכתב ונלמד לדורות בגלויות חרף הרדיפות והצר והלחץ, בא לעולם בזכות גרעיני הדלועין והקישועין, הגולה המשמידה היא גם הגולה היוצרת ולעתיד לבוא גם ירבו בה בני העם עצמו ויהיו כצבא גדול הנכון לגאולה. הקדוש ברוך הוא לא היגלה עד נטישה. הוא היגלה עד ניסיון, קשה משאול, אך סופו מימושה של גאולה.
החכם השלישי, רבי יעקב עטלינגער (אשכנז 1798-1871), מראשי תנועת "תורה עם דרך ארץ" בגרמניה, כותב בחיבורו ערוך לנר, "שנראה שהיו נוהגין להניח לכתחלה דלועין הראויין לאכילה בשדה עד שנתקשו, ולא נאכלו רק נעשו לגדל זרע, וזהו מה שאמר רש"י שאוכלין רק מקצתן ומקצתן נשארו לגדל זרע, כן ישארו גם זרע בית ישראל". בפיענוח זה אין ההישרדות היהודית בגולה תלויה בחסדי מלכים או ברצחנותם. כל גולה וגולה, ללא כל קשר לשלטונות המקריים, היא
מלכתחילה גולה בה לא הועיד אותנו הקדוש ברוך הוא להיות אלא כאותם קישואין ודלועין שאינם מתקיימים אלא בעבור גרעיניהם, בעבור הישרדותנו ולא בעבור חיינו.
לא באו לעולם אלא בעבור עתידם
גם על-פי פיענוח זה אין "וַאֲבַדְתֶּם בַּגּוֹיִם" קץ העם בגלויותיו, אולם אין גולה טובה וגולה רעה. הישרדות הגרעין היהודי היא נחמת הגלויות כולן. הגולה מכל מקום ובכל מקום הוא "אובד", תועה בארץ לא לו, לא מת אם חיה, ולא חי אם שרד, אלא נידח מהרה, מגולה לגולה, ואם לא יטפח בקרבו את הגרעין של יהודיותו, ולא יטלטל אותה עימו בתוכו כטלטל מולדת-נפשו, ייעקר מן העולם. שרידותו היהודית תלויה בטיפוחו הוא את יהודיותו, בהשלמה נוראה עם המחשבה
כי משמיים גזרו על גולה כעל מרחב בו אין הצלה מן ההפקר אלא על-ידי הפנמה כי יהודי צריך לחיות בה כקישואין וכדלועין שלא נוצרו אלא משום גרעיניהם, ולא באו לעולם אלא בעבור עתידם.
כך דומה יש לקרוא את בשורת הגאולה של ישעיה: "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְהִשְׁתַּחֲווּ לַה' בְּהַר הַקֹּדֶשׁ בִּירוּשָׁלִָם" (ישעיה כ"ז, כ"ג). עכשיו שירושלים בירת מדינת עם ישראל היא "אבן הטוען" יש תקווה גדולה כי
האובדים והנידחים ישמעו את ההכרזה ויבואו למלא כיכרות התחייה -
וציון במשפט תיפדה ושביה בצדקה.