בשבת התייחד עם ישראל עם הצירוף של שתי הפרשות - פרשת "אחרי מות" ופרשת "קדושים". לרוב שתי הפרשות מחוברות יחד. זה צירוף החובק בחובו את עובדת "אחרי מות שני בני אהרון" (ויקרא ט"ז 1) ואת הציפייה הדרוכה לעתיד בו "קדושים תהיו" (ויקרא י"ט 1.)
במציאות המקראית עברנו מעובדת מות בני אהרון הכהן, נדב ואביהוא, לעבר מתן כמיהה עזה למציאות חיים בעתיד של קדושים נהיה.
במציאות חיינו העכשווית הסמיכות של שתי הפרשות מעבירה בחיינו את כל מאפייני המעבר מיום זיכרון לחללים לעברה של כמיהה לחיים בעתיד. אנחנו מייחלים לעתיד החובק בחובו את התכנים של "קדושים תהיו", תכנים ערכיים שיהיו שזורים בחיקה של העצמאות המדינית לה זכינו, ואותה אנחנו חיים.
במציאות חיינו אנחנו עוברים מימי זיכרון ("אחרי מות") ליום העצמאות ("קדושים תהיו"), אנחנו עוברים מחיים של עָבָר, שיש בהם את כאב המוות לעברו של העתיד, לעברה של העצמאות המדינית, שחובה ליצוק בה תכני חיים ההולמים את האמירה "קדושים תהיו".
מצערת העובדה, שרבים מתכני "קדושים תהיו" אינם מפלסים דרכם למציאות חיינו היום יומית. יושר והגינות ניצבים מובסים על-ידי גילויי הונאה ורמאות. רבים הם גילויי אי היושרה בחיי היום יום.
אינני בא לפרוס כאן את שלל ההוראות ההלכתיות הנתבעות מחובת "קדושים תהיו" ומההכרה האמונית "כי קדוש אני ה' אלוהיכם". אך אני בא לדרוש את העדר התרגום של כלל הדרישות החברתיות של הפרשה במציאות חיינו.
חברה, שהחליטה ביודעין שמאות אלפים מאזרחיה ומילדיהם יחיו מתחת לקו העוני, זו חברה שלא מיושמת בה ההוראה הערכית "... לא תעולל פרט כרמך ולא תלקט
לעני ולגר תעזוב אותם אני ה' אלוהיכם". (ויקרא י"ט, 6) זו חברה שמחליטה ביודעין לא להיות כרויה לזעקת רבים הנתונים במצוקה.
חברה, שנותנת לשסעים החברתיים להעמיק בתוכם, ואינה שמה סכר להסתה ולשנאה, זו חברה שתולשת מרקמות חייה את רקמת החיים המשמעותית ביותר ו"אהבת לרעך כמוך". (שם י"ט 18)
ערכי פרשת קדושים נרמסים על-ידי ממשל של חברה, בה החוק אינו עוצר ספסרות בכוח אדם. מתיר לחברות הון לגזור קופון של אלפי דולרים מכל ראש של מהגר עבודה מתאילנד ומסין, מבולגריה ומרומניה.
ערכי חברה נרמסים על-ידי שתיקתם של רבנים ומנהיגי ממסד דתי שאינם משמיעים קולם לנוכח הציווי - "וכי יגור אתך גר בארצכם לא תונו אותו. כאזרח מכם יהיה לכם הגר הגר אתכם ואהבת לו כמוכם." (שם י"ט 33).
לא שמענו את קולה של אגודת הסופרים במדינת ישראל, לא שמענו את קולה של הרבנות, כי אנחנו כקולקטיב שותפים יחד להפרת הצו של "לא תונו אותו" (את הגר), כשאנחנו שותקים, עוברים לסדר היום ונותנים יד לספסרות חוקית בחותמת רשויות המדינה, שהַגֵּר הזר חייב לשלם סכומי עתק של אלפי דולרים לשרלטנות של הון נואף עבור זכות יסוד של אדם רק כדי לעבוד, רק כדי שיקבל משכורת זעומה.
לא שמענו את קולה של אגודת הסופרים, לא שמענו את קולה של הרבנות הראשית נגד התופעה, שחיינו נותנים לגיטימיות לספסרות וגזל כסף מחלש וזר רק עבור מימוש זכותו לעבוד.
הקדושה אינה נבחנת רק בהקפדה על שלל הוראות ריטואליות, מבחנָהּ האמיתי הוא בשמירה קפדנית על צווי חיים מוסריים וחברתיים.