חרדים מהחרדים?

סגן שר האוצר, מיקי לוי, יכול להתנצל מפה ועד להודעה חדשה, על שכינה את החרדים טפילים, ולטעון שאמר את הדברים בשעת כעס. אז אולי כדאי להפנות אותו לדברי חכמינו, שאמרו שאדם נִיכר בין היֶתר בכעסו. דומה שלא צריך להיות תלמידו של הפסיכולוג ד"ר זיגמונד פרויד, כדי לדעת שפליטת פה היא משמעותית מאוד, ומבטאת את מחשבותיו הכמוסות ביותר של האדם. ולא יעזרו שום התנצלויות או חיבוקים לעיני המצלמות עם ח"כים חרדים. התבטאותו האומללה מלמדת יותר מכל, כי האיש שכיהן בעבר כמפקד משטרת הבירה, כמו רבים אחרים, עודנו שקוע בדעות קדומות, ומנותק מהמציאות שּבּה אלפי חרדים עובדים ומשלמים מיסים כמו כל אזרח רגיל. נכון שהבוס של לוי, יאיר לפיד, יצא למתקפה חסרת תקדים כלפי החרדים, כדי לספק את הסחורה הפופוליסטית למצביעיו הרבים, ובעיקר - וזה לא סוד - כדי להתסיס נגדם את הציבור ולהבטיח לעצמו פתח מילוט מפני הגזירות הכלכליות הקשות הצפויות למעמד הביניים, ש'יתנחם' בנטל הכספי הכבד שיוטל על הציבור החרדי. איך לומר זאת, על משקל המשל העממי הידוע: "נַקֵּר לציבור עין אחת, ובלבד שלחרדים תנקר שתיים" ובא לציון גואל.

לא מפסיקים לשיר

תתפלאו. גם בשנת 2013 יש הנטועים עדיין בסטריאוטיפים, וחושבים לתומם שאנשים חוזרים בתשובה מתנתקים מתחביביהם הקודמים, שבהם הם רואים חילול הקודש. המעריצים מצביעים על הזמר אריאל זילבר כיוצא דופן, שלא מפסיק לשיר גם כאיש דתי. יש לי אפוא חדשות בשבילם. המצב שהם מצביעים עליו היה נכון בראשית תנועת התשובה, לפני כשלושה עשורים, דוגמת השחקנים הידועים אורי זוהר ופופיק ארנון, ששקעו בעולם התורה. אולם בימינו חוזרים בתשובה, הממשיכים בתחום עיסוקיהם - באקדמיה, ברפואה, במדע ובאמנות - אינה תופעה נדירה. שורת הזמרים שעשו תשובה ולא מפסיקים לשיר, בהוראת הרבנים, היא ארוכה - החל מעדי רן, דרך האחים אהרן ויונתן רזאל, הבנאים אביתר, מאיר ואהוד, ועד אתי אנקרי, שולי רנד ועוד. כי מעֵבר לתכנים המבוקרים, ברוּח דרכם החדשה, אין כל סתירה בין דת למדע ולאמנות. ובמאית הסרט 'רואים בחלל', רמה בורנשטיין, כבר אמרנו?

הישראלים היפים

פרויקט מדליקי המשואות האלטרנטיבי, שקיבל במה רחבה בעיתון הנפוץ של המדינה לקראת יום העצמאות, מוכיח כי בניגוד למיתוס הישראלי המכוער (שרענן שקד לא חסך ממנו את שבטו בדמות הטוקבקיסט), יש בארץ הזאת לא מעט דמויות צללים של הישראלים היפים, הראויות להדליק משואה ואף לקבל את פרס ישראל על צניעותן ואנושיותן וּתרומתן למשפחה ולקהילה, לצבא ולמדינה. מי יודע, אולי יום אחד בעתיד, יזכו המיילדת והקוסמטיקאית הטובות והחייכניות של דנה ספקטור, כמו גם אפרת דאום, אשתו -של, ואחרים, לפרוץ את מחסום האנונימיוּת ולצעוד לקידמת הבמה של הר הרצל, לצד העמותות החברתיות, כדי להדליק משואה לתפארת המדינה. אגב, איך זה שהאלוף דני מט, דמות מופת בצה"ל, בעל הרקורד העשיר של הקרבה אישית בכל מלחמות ישראל, לא קיבל פרס עד כה?

די להכללה

בני זוג חילונים, תושבי בני ברק כחמישים שנה, מתלוננים נגד קריעת דגל המדינה שלהם השנה ביום העצמאות. מדבריהם משתמע שהדגל התנוסס זה יובל על ביתם ורכבם בלב העיר החרדית, באין מפריע, תוך קיום יחסי שכנות טובה בינם לקהילה. קריעת דגליהם השנה היא אפוא אירוע יוצא דופן, שככל הנראה נעשה על-ידי מספר עשבים שוטים, נערים פרחחים הנמנים עם החרדים הקיצוניים. נכון, זה מאוד פופוליסטי להשמיץ את הציבור החרדי, תוך הכללה גסה, במיוחד על-רקע האווירה העוינת הקיימת כלפי החרדים בציבור ובכלי התקשורת, המלוּבה על-ידי פוליטיקאים (עיין ערך לפיד ושות'). אולם ראוי שהכותבים הנכבדים לא יתנו לעוּבדות, המצביעות אחרת, לבלבל אותם.

ברווז עיתונאי

עם כל הכבוד, בניגוד לשמועות, מעדותו של עו"ד יואב ללום, מקורבו של הרב המנוח יעקב יוסף זצ"ל, עולה כי בין הבן לאביו, מרן הרב עובדיה, שררו יחסי כבוד והערצה. נכון שהיו חילוקי דעות פוליטיים והלכתיים בין השניים, שהדביקו לבן את תווית 'המרדן'. אולם מתברר כי השמועה על החרם ביניהם גם אם פירנסה את מדורי הרכילות בעיתונות, לא הייתה אלא ספין תקשורתי ופוליטי, שהפיצו עסקני חצרות שני הרבנים, אך אין לה שחר. יתר על כן, צר לי לאכזב את הציבור, אולם הרב עובדיה, הגאון בהלכה, ידוע באהבתו ובנאמנותו לעם ישראל ולכל אדם באשר הוא, ללא הבדל דת, מעמד ולאום. הוא גם נודע בקשריו הטובים עם מנהיגי עמים זרים. אומנם בדרשותיו העממיות, הכוללות שימוש בסלנגים, יש לפעמים אקורד צורם בהתבטאויותיו לאוזן זרה, שאינה מקהל שומעי לקחו (לדוגמה רשע בתורה הוא כופר ולא במשמעות המקובלת), הנובעות מכאב ודאגה עמוקה לקהילה ולעם. אולם הן אינן מעיבות, כאמור, על יחסו האנושי החם. מכאן ההערצה הרבה שרוחשים לו רבים מכל קצות הקשת העממית והרבנית כאחת.

החרדים הם לא כאלה

החוזרים בשאלה מצביעים על הכפייה לקיום מצוות שהובילה אותם לנטישת הדרך הדתית. וחבל. אילו היו רואים במצוות לא עניין טכני, אלא ביטוי להַעֲצמה אישית (כפי שבחב"ד מצביעים על מצווה מלשון צוותא, חיבור לפנימיות האדם) כי אז היו דבקים בדרך המצוות כאורח חיים. דומה הדבר למשקולות שמטרתן לפתח את השרירים, כך המצוות הן כלי לפיתוח האישיות וגיבוש הזהות העצמית. יתר על כן, תופעה אפולוגטית ידועה היא שחוזרים בשאלה נוהגים להכפיש את כל הקהילה החרדית כאשמה בנשירתם, כדי להצדיק את דרכם ולהקל על מצפונם. אולם עובדה היא שהם אינם מייצגים את רוב המשפחות החרדיות, שבהן יש משחקים, ספרי קריאה, לימוד חוגים וטיולים לרוב (ואף בחלקן מחשב מבוּקר), ויש תקשורת טובה בין ההורים לילדיהם ובית חם. ראוי להשתחרר מדעות קדומות בנושא.