השבוע שמענו כי בפגישה של ראש הממשלה, שהוא גם שר החוץ בינתיים, עם בכירי משרד החוץ, הוא אמר כי יש לחתור להסכם עם הפלשתינים כדי למנוע את הפיכתה של ישראל למדינה דו-לאומית. עוד אמר ראש הממשלה כי הסכסוך עם הפלשתינים הוא (לא על טריטוריה אלא) על עצם קיומה של מדינת ישראל. קראתי ותהיתי על הסתירה הפנימית שבדבריו; כי אם אינם מוכנים להכיר בעצם קיומה של מדינת ישראל, על מה ניתן לנהל איתם משא-ומתן. נזכיר גם כי כבר לפני כשנתיים הוא דרש מהפלשתינים להכיר במדינת ישראל כמדינה יהודית ונענה בסירוב מוחלט. ומכיוון שלהערכתי הוא אכן צודק, שהם שוללים את עצם קיומנו כאן ואינם מוכנים לשום פשרה, אפשר להבין מדוע עד עכשיו כל מה שהתנהל מולם היה מתן ומתן, כי הם אף פעם לא היו מוכנים לתת דבר, רק לקבל או לקחת בכוח את מה שלא נותנים להם מרצון.
האמת היא, שעצם הנכונות של יהודים לנהל משא-ומתן עם גורם כלשהו על חלקים מארץ ישראל, במקרה הטוב היא מלמדת שלא באמת מבינים מה אנחנו עושים פה בכלל, לא באמת מבינים מדוע דווקא פה ולא באיזה מקום אחר בעולם. במקרה הפחות טוב מדובר בהתכחשות לקשר המהותי שלנו לארץ ישראל, אבל אנחנו בטוחים שלא זה המצב אצל ראש הממשלה. לכן מן הראוי להזכיר כי הקשר שלנו עם הארץ הזאת הוא קשר מהותי ולא טכני בלבד. זאת הסיבה שאלפי שנות גלות, לא רק שלא הצליחו להשכיח מלבנו את ארץ ישראל, הן לא הצליחו אפילו לעמעם את הגעגועים של יהודים לארץ ישראל; כי עם ישראל וארץ ישראל הן מהויות המשלימות זו את זו. כי כמו שעם ישראל הוא העם שהקב"ה בחר בו להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש" להיות אור לגוים, כך ארץ ישראל היא הארץ שהקב"ה בחר להשכין שכינתו בה.
שתי הבחירות האלה של הבורא יתברך אמורות בפירוש בתורה ועליהן הוא כרת עימנו ברית נצחית. מכאן עולה שעצם הימצאותנו בארץ ישראל מהווה את קיום חלקו של הקב"ה בברית הזאת ודבקות שלנו בכל חלק וחלק של הארץ, זהו החלק שלנו בקיום אותה ברית. מכאן שאין שום מקום ושום היתר לנהל משא-ומתן על חלקים מהארץ כי מו"מ כזה עלול להתפרש כהפרת הברית שה' יתברך כרת עימנו על הארץ. הרי בברית כלולה הארץ כולה, ומי נתן לנו היתר להבחין בין חלקיה השונים? ולא משנה כלל מי גר באותם חלקים, כי כמו שאלפי שנים היא לא הייתה שלנו מבחינה טכנית, והקב"ה השיב אותה לנו, כך עלינו לסמוך עליו שימשיך את התהליך עד שנקבל את כולה.
ושבתה הארץ שבת להשם
כאמור, כל זה בהיבט המהותי המבוטא היטב, בצורה קיצונית אפילו, בשתי הפרשות שקוראים בשבת זו. הפרשה הראשונה פותחת כך [ויקרא כ"א]: [א] וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה, בְּהַר סִינַי לֵאמֹר. [ב] דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, כִּי תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם--וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ, שַׁבָּת לַה'. מדובר בשנת השמיטה שבה: (...) שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ--שַׁבָּת, לַה': שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע, וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר. הדגש הוא על שַׁבָּת לַה', לא לצורך חקלאי, למנוחת הקרקע משש שנות עיבוד וגם לא למנוחת החקלאי משש שנות עמל, אלא שַׁבָּת לַה', לרכישת המודעות שהכל הוא מאתו יתברך, כולל היבול החקלאי כמובן. ואחרי שבע שמיטות שהן ארבעים ותשע שנים, מגיעים לשנת היובל שבה נוהגים כל האיסורים החקלאיים של שנת השמיטה, ובנוסף לכך חוזרים השדות לבעליהם המקוריים.
[כג] וְהָאָרֶץ, לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת--כִּי-לִי הָאָרֶץ: כִּי-גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם, עִמָּדִי. מעניין כאן הנימוק, מדוע אינכם רשאים למכור את הארץ לצמיתות - כִּי-גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי. בעצם, זה אומר שכדי לעמוד בדרישות שמציבה בפנינו התורה בכלל ופרשת השבוע בפרט, חייבים לפתח בלבנו תודעה של זמניות; שאת הכללים קבע וקובע בעל הבית של העולם ושלנו והמציאות שלנו בעולם הזה היא זמנית, חולפת, ולכן כל העניין שלנו הוא להתאים את עצמנו לרצון העליון. על בסיס התודעה הזאת, אין שום אפשרות לנהל משא-ומתן על ארץ ישראל וגם לא על עוד עניינים שמדי פעם עולים לראש מהדורות החדשות; כי אפשר אכן לנהל משא-ומתן ואפילו להתפשר על עניינים טכניים, אבל בעניינים מהותיים אין שום אפשרות של פשרה ולכן אין טעם להיכנס למשא-ומתן, כי עצם הנכונות לדון על משהו, מנתקת אותו מהמימד המהותי ומשייכת אותו לרובד הטכני.
לגלות את המהות החקוקה בנפש
בשבוע שעבר דיברנו על חינוך וגם שם ניסינו לשים דגש על ההבדל שבין המהותי והטכני; אני די בטוח שרק מעטים מבין הקוראים, אם בכלל, הסכימו עם האבחנה שהצעתי שם, אבל מה לעשות שהאבחנה הזאת עוברת כחוט השני לאורך התורה כולה. בחיי היומיום של יהודי, ישנם עניינים של מצווה, יש עניינים של רשות ויש איסורים; המצוות הן, כולן, עניינים מהותיים, ענייני הרשות - טכניים, והאיסורים - למניעת פגיעה במהות. ראינו שהפרשה פותחת באיזכור הר סיני: [א] וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה, בְּהַר סִינַי לֵאמֹר. פרקי אבות שנוהגים לקרוא בשבתות אלו, פותחים גם הם באותו איזכור: משֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי. כאשר הכוונה היא לתורה שבעל פה כמובן, זו המתחדשת בכל דור ודור, כי אחרת מה בא ללמדנו?! שני האיזכורים באים ללמדנו כי כל מה שהתקבל מסיני בכתב או בעל-פה, הם ענייני מהות, עניינים שמהם אין לסטות חלילה.
בענייני הרשות, כל אחד רשאי לנהוג על-פי נטיות לבו; בענייני המהות, הבחירה החופשית מאפשרת לכל אחד לעשות מה שלבו חפץ, אבל התוצאות של המעשים הבלתי רצויים נאמרו לנו מראש וכל אחד לוקח אחריות על מעשיו, מרצונו או בעל-כורחו. זהו שאומר שלמה המלך לקראת סוף קהלת [פרק י"א]: [ט] שְׂמַח בָּחוּר בְּיַלְדוּתֶיךָ, וִיטִיבְךָ לִבְּךָ בִּימֵי בְחוּרוֹתֶךָ, וְהַלֵּךְ בְּדַרְכֵי לִבְּךָ וּבְמַרְאֵי עֵינֶיךָ; וְדָע, כִּי עַל כָּל אֵלֶּה, יְבִיאֲךָ הָאֱלֹהִים בַּמִּשְׁפָּט. וזה גם מה שאומר ר' עקיבא במשנה באבות [פרק ג']: (טו) הַכֹּל צָפוּי, וְהָרְשׁוּת נְתוּנָה, ובְטוֹב הָעוֹלָם נִדּוֹן. וְהַכֹּל לְפִי רֹב הַמַּעֲשֶׂה: (טז) הוּא הָיָה אוֹמֵר, הַכֹּל נָתוּן בָּעֵרָבוֹן, וּמְצוּדָה פְרוּסָה עַל כָּל הַחַיִּים. הַחֲנוּת פְּתוּחָה, וְהַחֶנְוָנִי מַקִּיף, וְהַפִּנְקָס פָּתוּחַ, וְהַיָּד כּוֹתֶבֶת, וְכָל הָרוֹצֶה לִלְווֹת יָבוֹא וְיִלְוֶה, וְהַגַּבָּאִים מַחֲזִירִים תָּדִיר בְּכָל יוֹם, וְנִפְרָעִין מִן הָאָדָם מִדַּעְתּוֹ וְשֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ, וְיֵשׁ לָהֶם עַל מַה שֶּׁיִּסְמוֹכוּ, וְהַדִּין דִּין אֱמֶת, וְהַכֹּל מְתֻקָּן לַסְּעוּדָה.
הפרשה השנייה שקוראים השבת פותחת בפסוק [פרק כ"ו]: [ג] אִם-בְּחֻקֹּתַי, תֵּלֵכוּ; וְאֶת-מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם. [ד] וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם, בְּעִתָּם; וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ, וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ. דיברנו על הקשר המהותי שבין עם ישראל ובין ארץ ישראל, שבשניהם בחר הקב"ה והוא גם ש"שידך" ביניהם; הקשר הזה מתקיים באמצעות התורה הקדושה שניתנה בהר סיני ולכן הוא מוזכר בתחילת הפרשה הקודמת. כאן אומרת לי התורה שיש עניין של בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ, מלשון חקיקה, שהתורה תהיה חקוקה אצלנו בנפש. לכל יהודי יש קשר עם התורה, היא חקוקה אצלו בעצם הנפש, כך ברא אותנו הבורא יתברך, אבל זה בהעלם. המשימה שלנו היא לחשוף את הקשר הזה, להסיר את האבק והלכלוך שהצטברו והעלימו את האותיות החקוקות.
וכשמצליחים בכך, מתגלה שהיהודי והתורה הם מהות אחת וממילא מתגלה אז גם הקשר המהותי של יהודי עם ארץ ישראל כי הכל עניין אחד. וכדי לחשוף את הקשר הזה, קבעו לנו ברכות על כל מצווה שאנחנו עושים בנוסח "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו" לעשות כך וכך. אפשר לקיים את המצווה גם בלי ברכה, אבל אז הקשר אינו מתגלה. ומכאן קל להבין את ההתנגדות העזה להתערבות השלטון, שבינתיים הוא חסר את המודעות הזאת, בתכנים החינוכיים של ילדי ישראל שהוריהם מבקשים להעניק להם את החיבור המהותי הנ"ל. אבל האמת היא שהרעיון הזה, הבחירה בין קשר מהותי לקשר טכני, קיימת ברוב ככל הנושאים שנתקלים בהם בחיים; דיברנו על חינוך ועל ארץ ישראל אבל אחד הנושאים הבולטים שמזמן את הבחירה הזאת הוא הנישואין, דתיים או אזרחיים.
מתחת לחופה החתן אומר לכלה "הרי את מקודשת לי כדת משה וישראל" כלומר מדובר בקשר קדוש, מהותי ולא טכני בלבד. ועורך החופה מברך "ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על העריות... והתיר לנו את הנשואות לנו על-ידי חופה וקידושין, ברוך אתה ה' מקדש עמו ישראל על-ידי חופה וקידושין". כמה פעמים חוזר עניין הקדושה בברכה הזאת? עד כדי כך זה חשוב, שלא יטעה מישהו לחשוב שמדובר בעניין טכני, משהו שמספיק לסגור בהסכם בין בני הזוג אצל משפטן או עיתונאי. וכשמתחברים לצד המהותי, לקדושה שבכל עניין, זוכים לכל היעודים הטובים הכתובים בפרשות השבוע כגון: [ו] וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ, וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד; וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה, מִן-הָאָרֶץ, וְחֶרֶב, לֹא-תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם.