הטור של פריצי

מכון ירושלים לחקר ישראל מפרסם שיש גידול במספר התלמידים החילוניים בתי הספר היסודיים הממלכתיים. בשנת 2013 היו רשומים בבתי הספר האלה 140 תלמידים יותר מאשר בשנת 2012 . חגיגה. החילונים חוזרים. רק שעיון במספרים הכוללים מגלה את התמונה האמיתית: בסך בתי הספר של חינוך הממלכתי החילוני רשומים 11,270 תלמידים, שעה שבחינוך הדתי ממלכתי ובחינוך החרדי שעומדים מולו רשומים יחד 47,340 תלמידים, לא כולל את כל התלמידים החרדים שלומדים בחינוך החרדי הקיצוני, שאפילו לא טורח לדווח לעיריית ירושלים על התלמידים שלו. דהיינו: מספר התלמידים החילונים בירושלים הינו פחות מחמישית, ורק אחד מכל חמישה ילדים לומד בחינוך החילוני. זה למי שרוצה להבין איך העיר הזו תיראה בעוד 10 שנים, אם עדיין אינו קולט זאת מסתם התבוננות ברחובותיה.

מכללת צה"ל תעבור לירושלים. השטח שנבחר הוא למרגלות הר הצופים, במורד העמק שבין מתחם ביה"ח האיטלקי היפהפה אוגוסטה ויקטוריה לבניין האסתטי של האוניברסיטה המורמונית, הכל מול קמפוס הבטון המבוצר של האוניברסיטה העברית. בואו נקווה שהבניין שצה"ל יבנה עכשו בעמק המקסים הזה ישתלב בנוף, ולא יראה כיתד צבאית גסה שנתקעה באחד המקומות היפים ביותר בירושלים. ו'שאפו' לצה"ל על בחירת המיקום היפה. וזה מביאנו למגרש עצמו: הוא פנוי כי פעם, לפני שנים רבות, התחילו להכשיר אותו לבניית ביהמ"ש העליון של מדינת ישראל שבזמנו ישב עדין כאורח של בית משפט השלום במגרש הרוסים. רק שבכירי שופטי ישראל בזמנו נחרדו מהרעיון להשתכן במזרח העיר. תארו לכם את ברק או ביניש צריכים לספר בקוקטיילים המלוקקים בלונדון ופריז שאולם המשפט שלהם ממוקם בבירת ישראל, אבל דורך על הקו הירוק. רק מהמחשבה הם קיבלו סחרחורת. אז השופטים הטילו וטו, ומשכנם המצועצע נבנה לבסוף ליד הכנסת. טוב. זה לא רע לשבת ליד משרד האוצר ומול בנק ישראל. רק שאין ואקום בחיים. הנה, המשפט הישראלי ברח מהשטח, אז במקומו נכנס הצבא. לא יזיק לנו לזכור שזה עלול לקרות בעוד תחומים בחברה. ובינתיים, לחניכי מכללת צה"ל, ברוכים הבאים ותשתדלו להשתלב. המורמוניות תהיינה 2 מטר מימינכם. הסטודנטיות של הר הצופים 130 מטר מעליכם, ובתי הקפה של העיר העתיקה שוקקים תיירות איטלקיות. כך שאם בכל זאת תבחרו לבלות את שישי בצהרים שלכם במהומות הר הבית, שיך ג'ארח וראס אל עמוד, במקום בקפה מוזיקה של אברם מול השוק, סימן שנקלטתם.

לפני כמה שנים גם מישאל ורות חשין עברו לתל אביב, לגוש דן. "בעקבות הנכדים" הם הסבירו, וגם כי ירושלים מתרוקנת מהחברה שלהם. וזה נכון. אבל לגברת רות חשין יש חוב מיוחד לירושלים. היא כיהנה שנים רבות כמנהלת ואח"כ כנשיאת קרן ירושלים, אותה קרן שטדי קולק הקים כדי לקלוט ולאסוף את אותם מליוני הדולרים והיורו והשטרלינגים והפראנקים ואפילו יינים ורובלים וקרונות שהמוני אנשים פרטיים, ארגונים ציבוריים ומוסדות בינלאומיים העניקו ומעניקים לירושלים, העיר שמסמלת עבורם הרבה. עיר שעדין יש מי שאוהבים אותה , ששמה מרטיט אותם ושהם מוכנים לפתוח בפניה ליבם וארנקם. ובראש הקרן הזו עמדה, מאז ימי טדי, הגב' רות חשין. אי-אפשר לומר שהקרן בזבזה את הכספים. זה אולי לא. מי שנתנו כסף יכולים תמיד לראות את השלט עם שם הקרן על קירות של מבנים ולעיין בניירות הפרויקטים שמומנו. אבל הקרן הזו השקיעה את הכסף בכל מה שלא משמעותי באמת, בכל מה שיפה אולי לעשותו אבל הוא לא העיר. מליוני דולרים הושקעו בדשא בגן במרכז העיר, מליונים בשיפוץ איזה מתנ"ס ובשיקום איזה גן או טרסה. אבל לא באנשים. לפני שנים רבות סייר משה נסים, אז שר בלי תיק ואח"כ גם שר האוצר, ברובע היהודי במזרח ירושלים. עסקני החברה לפיתוח הרובע (יש עוד ג'ובים כאלה) הזדרזו להראות לו, כחובש כיפה ובנו של הראשון לציון, את בתי הכנסת הרבים שהוקמו ברובע, כדי שישבע נחת. עד שהוא התעצבן והתריס נגדם: "תפסיקו להראות לי בתי כנסת בכל מקום ותפסיקו בכלל לבנות אותם. תדאגו קודם כל לבנות בתים לאנשים ותפתחו מקורות פרנסה בסביבה כדי שאנשים יבואו לגור ולחיות פה. רובע עם בתי מגורים ואנשים עובדים יהיה מלא וחי ותוסס 7 ימים בשבוע, 365 ימים בשנה, שעה שבית כנסת יכול לעמוד ריק וסגור ללא שימוש 6 ימים בשבוע. אם יש אנשים שגרים כאן והם צריכים להתפלל ואין להם בית כנסת, הם תמיד יוכלו לפנות לעצמם חדר אחד באיזו דירה ולקיים בו תפילה. אבל אם יש מקום עם בית כנסת אבל אין סביבו אנשים שחיים באיזור, אז זה בית כנסת שיעמוד ריק כל הזמן ובסוף גם בשבת. אז תבנו קודם כל לאנשים. לא לתפילות". שנים רבות ניסיתי להגיע לגב' רות חשין בתפקידיה בקרן בכדי להצביע בפניה על כמה פרויקטים קטנים שראוי אולי לעשותם בעיר, כדי שיהיו בה אנשים, ולהאיר בפניה אפשרויות לפתוח כמה מהפרויקטים שאליהם הזרימה הקרן עשרות מליוני דולרים גם לצרכים האמיתיים של האנשים שגרים בירושלים, ולא רק לצרכים של צילום שלט הנחושת עם שם התורם. כתבתי לה שלא ירחק היום ורוב הישראלים השפויים יעזבו את העיר וכל המבנים שהיא מקימה מכספי התרומות של אוהבי ירושלים יהפכו לישיבות ובתי כנסת. סורבתי, לא הגעתי אליה. לא הצלחתי. רות חשין חשבה שהיא יודעת יותר מכולם להיכן לנתב את הכספים כדי שירושלים תהיה עיר מוצלחת. היום גם היא בתל אביב, כמו ילדיה, נכדיה וחבריה. כמו רוב האישים שהחזיקו בעמדות המפתח ובמשרות הבכירות במערכת הציבורית בירושלים, שנטשו וברחו. מעניין אם היא מסוגלת להביט לאחוריה ולבקש סליחה, או שהיא אפילו כבר לא מביטה לאחור.

עיר של קבצנים ירושלים. מנהג ומסורת. חלק מלוקק יותר: האוניברסיטה אוספת תרומות. בתי החולים אוספים תרומות, העירייה אוספת תרומות. וחלק מסורתי ורגיל: שנוררים עוברים מדלת לדלת, מתרימות לעמותות חסד מנדבות במדרחוב, קבצנים קבועים עובדים בשוק. ירושלים. אז גם אני מבקש: אם יש רשות מקומית או עירייה בישראל שמוכנה לתרום לנו מכונה עירונית על ציוותה לכמה שעות, כזו עם צינורות מים וקיטור, שתבוא למרכז העיר ותשטוף לנו את המדרכה, כדי שנראה פעם איך נראות מרצפות עיר בלי שכבות זוהמה שחורה, נהיה מאד אסירי תודה. לא כולם כאן יצאו מהעיר ולא כולם ביקרו בחו"ל או בשפלה, ולכל ירושלמי מותר לראות, ולו פעם בחייו, איך נראית עיר נקיה.