את פרשת השבוע הזאת, במדבר, קוראים תמיד לפני חג השבועות; לפעמים קוראים לפני החג גם את הפרשה הבאה, נָשֹׂא, אבל זה די נדיר. בשבועות האחרונים התמקדנו בצורך, החיוני לנו כיהודים, להתמקד במהותי ופחות בטכני; לחתור לחשיפת מהותנו העצמית כיהודים ולא להתרכז בהצלחות טכניות. אומנם הזכרנו משהו בעניין, אבל דומני שלא הדגשנו מספיק כי החיבור למהות מחייב פעולות טכניות שעניינן הוא הגשמת המהותי, הנעלם, וגילויו בתוך העולם הגשמי, הטכני. באה פרשת השבוע שנקראת תמיד לפני חג מתן תורה, כאמור, ומזכירה לנו כי יהודי הוא מהות אחרת; אומנם מבחינה חיצונית, טכנית, אין לכאורה הבדל בין יהודים לאחרים, אבל מבחינה מהותית השונות היא מלאה ומוחלטת. וזה לא תלוי בבחירה אישית שלנו, זה נתון שנקבע על-ידי הבורא יתברך ועל אודותיו אנחנו לומדים בפרשת השבוע.
הפתיחה של פרשת השבוע ושל ספר במדבר כולו מתמקדת בחיבתן של ישראל [במדבר א']: [א] וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי, בְּאֹהֶל מוֹעֵד: בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית, לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם--לֵאמֹר. [ב] שְׂאוּ, אֶת-רֹאשׁ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, לְמִשְׁפְּחֹתָם, לְבֵית אֲבֹתָם--בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת, כָּל-זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם. רש"י מסביר את המניין הזה, שלכאורה הוא מיותר, בחיבה המיוחדת שהקב"ה חש כלפינו, ואומר: מתוך חבתן לפניו מונה אותם כל שעה; כשיצאו ממצרים מנאן, וכשנפלו בעגל מנאן לידע מנין הנותרים וכשבא להשרות שכינתו עליהם מנאם. בא' בניסן הוקם המשכן ובאחד באייר מנאם. שואל כ"ק אדמו"ר מליובאוויץ', הרי הקב"ה יודע את המניין המדויק של בני ישראל בכל רגע נתון, אז לשם מה המניין? התשובה קצת מורכבת אבל נתחיל בזה שעצם המניין ממחיש, גם עבור הנמנים עצמם, את חשיבות הנמנים ואת השוויון הבסיסי ביניהם.
כי הרי מבחינה חיצונית, יש שונוּת גדולה בין יהודים, כמו למשל עשרה מעמדות המנויים בפרשת ניצבים, מראשי השבטים ועד חוטבי עצים ושואבי מים. וגם מהותית - יש יהודים במדרגות שונות של עבודת ה'; שהרי אינה דומה עבודת ה' של יושבי קרנות לעבודת ה' של משה רבינו למשל. למרות זאת נמנו כולם בשווה, היהודי הכי פשוט הוא לא פחות מאחד במניין ומשה רבינו הוא לא יותר מאחד. ומזה לומדים שהחביבות של יהודים לפני הקב"ה נובעת מהנקודה המשותפת לכולנו, שהיא נקודת היהדות שנמצאת אצל כל יהודי בשווה, בין אם בהעלם ובין אם בגילוי. והנקודה הזאת היא המהות האמיתית של כל יהודי, גם אם אינו מודע לקיומה ואפילו אם הוא מנסה להתכחש לה, חס ושלום.
הרבי גם מצטט את השל"ה (הספר ש'ני ל'וחות ה'ברית לר' ישעיהו הורוויץ) המסביר את הספירה על יסוד הכלל ההלכתי ש"דבר שבמניין אינו בטל ברוב". הכוונה למקרה שבו נתערבבו דברים דומים, חלקם אסורים באכילה וחלקם מותרים; האיסור עשוי להתבטל ברוב והתערובת תהיה מותרת, תלוי בחומרת האיסור ובאחוז שנתערב; יש ביטול בשישים, או במאתים וכדומה. אבל יש איסורים, כגון בעלי חיים, שמפאת חשיבותם אינם מתבטלים ברוב, ואם התערב אפילו אחד באלף - כולם אסורים באכילה. גם פירות שנמכרים במניין ולא במשקל אינם בטלים ברוב ולזה מכוונים דבריו של השל"ה. ולכאורה, שואל הרבי, מדוע לא נסתפק בדברים האחרים שאינם בטלים ברוב, מדוע יש צורך דווקא במניין כדי להעניק את הייחודיות הזאת לעם ישראל?
והוא משיב שכל הדברים שאינם בטלים ברוב, החשיבות שלהם קיימת בהם עצמם ולכן אינם בטלים ברוב, לעומת זאת המניין מעניק חשיבות לפרטים שמצד עצמם לא ניכרת בהם חשיבות מיוחדת. וכך הוא גם בעם ישראל, שגם אם נראה שאין הבדל ניכר בין יהודי לגוי ח"ו, באה הספירה של הקב"ה את בני ישראל ומעניקה להם חשיבות כך שלעולם לא יתבטלו בין האומות. והרי מפירוש רש"י עולה שהספירה של הקב"ה אותנו לא הייתה עניין חד-פעמי וגם לא רק שלוש או ארבע פעמים הכתובות בתורה; הרי כך הוא אומר: מתוך חבתן לפניו מונה אותם כל שעה. "כל שעה" ממש שהרי החביבות שלנו לפניו היא נצחית, וזה מעיד כי המניין הוא נצחי. לכן כל כך חשובים חיים של יהודי אצל הקב"ה, עד כדי כך שפיקוח נפש דוחה את כל האיסורים חוץ משלושה, כי הקב"ה רוצה שיהודים יחיו בעולם הזה הגשמי והחומרי ודווקא פה יגלו לעין כל כי "אין עוד מלבדו".
מעלתם של ישראל
כאמור, המעלה המיוחדת של עם ישראל אינה תוצאה מאיזו גחמה אנושית אלא קביעה ברורה של הקב"ה. עד כאן ראינו שזה התבטא בכך ש"מתוך חבתן לפניו מונה אותם כל שעה" אבל חז"ל מציינים עוד כמה ביטויים לחביבות המיוחדת שהקב"ה רוחש כלפינו; בין היתר הם מציינים את החלוקה של עם ישראל לארבעה דגלים, במתכונת הדגלים של מלאכי השרת [מדרש רבה, במדבר]: בשעה שנגלה הקב"ה על הר סיני ירדו עמו כ"ב רבבות של מלאכים שנאמר [תהלים ס"ח] "רכב אלהים רבותים אלפי שנאן" והיו כולם עשוים דגלים דגלים שנאמר [שיר ה] "דגול מרבבה" כיון שראו אותן ישראל שהם עשוים דגלים דגלים, התחילו מתאוים לדגלים; אמרו, הלואי כך אנו נעשים דגלים כמותן. אמר להם הקב"ה, מה נתאויתם לעשות דגלים - חייכם שאני ממלא משאלותיכם [תהלים כ] "ימלא ה' כל משאלותיך" מיד הודיע הקב"ה אותם לישראל ואמר למשה לך עשה אותם דגלים כמו שנתאוו.
אבל האמת היא שהדברים נאמרו לנו מפורשות במעמד קבלת התורה בהר סיני, אותו מעמד שנחגוג ביום ד' הקרוב. שם אומר הקב"ה למשה רבינו שיגיד לנו [שמות י"ט]: [ו] וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים, וְגוֹי קָדוֹשׁ (...). ציטטנו את זה כמה פעמים בשבועות האחרונים כי לענ"ד זהו הביטוי החד-משמעי לדרישה מאתנו לחתור למהות ולא להסתפק בטכניקה. כמובן, הציטוט הזה מראה רק את היעד שיש לחתור אליו, אבל הדרך שבה יש ללכת אמורה בפסוק הקודם: [ה] וְעַתָּה, אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי, וּשְׁמַרְתֶּם, אֶת-בְּרִיתִי--וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל-הָעַמִּים, כִּי-לִי כָּל-הָאָרֶץ. נכון לעכשיו, אנחנו עדיין רחוקים מאוד מהתנאים שמציב הפסוק הזה. שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי - בקושי אפשר לומר שאנחנו רואים בכך המלצה (לא ממש מחייבת). וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-בְּרִיתִי - אומנם מוטב שלא לחטט בפצעים כואבים, אבל בלי זה - איך נדע שיש בעיה?! אז רק על קצה הכפית.
אנחנו נדרשים לשמור את הברית שכרת עמנו ה' יתברך, ומדובר בכמה בריתות כידוע, וכולן יחד מהוות שלמות אחת. לפי הסדר - ברית הארץ, ברית מילה וברית התורה. הברית הראשונה שכרת הקב"ה אתנו, עם אברהם אבינו, עוד בטרם נולד יצחק, היא הברית על הארץ. וכמו שציטטנו מהפרשה של השבוע שעבר, הקב"ה מדגיש באזנינו כי הארץ אומנם שלנו, אבל הבעלים האמיתיים של הארץ זה הוא יתברך, הוא אומר לנו מפורשות: כִּי-לִי הָאָרֶץ. הדור שלנו זכה לקיום ההבטחה, למימוש ברית הארץ מצד הקב"ה, ובכך קיבלנו הזדמנות להגיע לשלמות בשמירת הברית, שכאמור מורכבת מכמה בריתות. אבל נראה שאין לנו שום מודעות לעניין הזה; ולנוכחות שלנו בארץ, כמו לכל עניין בחיים שלנו, אנחנו מתייחסים במימד הטכני בלבד. כאילו, רכשנו נדל"ן ועושים חישובים של רווח והפסד.
והנה, אולי כתוצאה של החישובים האלה, אנחנו מגלים נדיבות מפליגה כלפי מי שמנסים להוריש אותנו; הם מכריזים על כך בגלוי ואף נוקטים בפעילות אלימה, מה שמכונה טרור אבל לא רק, בניסיון לשבור אותנו ולרשת את ארצנו, את הארץ שעליה הקב"ה כרת ברית עמנו. ואנחנו מבינים אותם, מתחשבים בהם ושומרים על בטחונם מפני "פורעים יהודים". המטרה המוצהרת של "כוחות הביטחון" היא אפס נפגעים בצד הפורעים הרוצחים; העובדה שהצד השני של משוואה כזאת הוא, חלילה וחס, ריבוי נפגעים יהודים בהכרח - זה לא מעניין אף אחד לכאורה, מה שחשוב זה שהם לא ייפגעו וכך ניראה יפים בעיני הגויים. בעצם, אני לא בטוח שנקודת המבט של הגויים היא העניין, בהחלט יכול להיות שנקודת המבט של האדם, של "איש הביטחון כביכול" - היא העניין.
הוא לא ממש מבין מה הוא/אנחנו עושים פה כי הוא לא מחובר למהות, רק למציאות. והמציאות זה עניינים טכניים. והרי מצד המציאות, בחישובים של רווח והפסד, בהחלט יכול להיות שיש לו הסברים טובים להתנהלות ההרסנית הזאת. אפשר להתווכח על החישובים אבל אין צורך וזה גם חסר תועלת; כי חישובים כאלה, עצם קיומם מעיד על הטענה שלנו, שחסר החיבור למהות. שכן בענייני מהות - לא עושים חישובים של רווח והפסד, עושים מה שצריך כי זה מה שהתורה מצווה. נקודה. והתורה מצווה על שמירה שלנו את הברית שכרת עמנו ה' יתברך, ולא רק את ברית המילה, שגם עליה קמו עוררין ר"ל, בשנים האחרונות, בדור שלנו המבחן האמיתי הוא שמירת הברית על הארץ.