במאמר מערכת שהתפרסם ב
הארץ, שכותרתו "די לשכתב את ההיסטוריה" (18.5.13), יוצאת מערכת האתר כנגד מדינת ישראל בהאשמות דרמטיות בנוגע לשכתוב ההיסטוריה וזאת על-ידי התעלמות מהנרטיב הערבי-פלסשתני בכלל ומהנכבה הערבית בפרט.
במאמר נטען, כי המדינה "משקיעה מאמצים אדירים, בעיקר חינוכיים, כדי לסלק ולהדחיק סיפורים או עדויות שעשויים לתמוך בקיומה של הנכבה". עוד נטען, כי שר החינוך לשעבר,
גדעון סער, המכונה במאמר "לאומן", התערב בתכני הלימוד של בתי הספר הערביים. כך, למשל, נכתב במאמר בביטחון שיא ש"אחד מיעדיו המרכזיים של שר החינוך הקודם, גדעון סער, היה למנוע ככל האפשר דיון כזה".
מאמר המערכת רק שכח לציין ולהזכיר – במודע או שלאו - שהייתה זו דווקא שרת החינוך דאז,
יולי תמיר (לא בדיוק שייכת למחנה "הלאומני"), שבשנת 2007 התערבה באגרסיביות בתכני הלימוד, תוך ניצול פוליטי גס והכלילה את הנכבה בחומרי הלימוד של בתי הספר הערביים.
מאידך-גיסא, ההתערבות של גדעון סער הייתה מינורית וכללה רק את השמטת המושג, "נכבה", עצמו. בבתי הספר הערביים עדיין ישנה התייחסות לשני הצדדים – הערבים והיהודים במלחמתם - אך הקמת המדינה היהודית כבר לא נחשבת כ"אסון", רחמנא ליצלן.
למעשה, אין באמת שום סיבה – לא בבתי הספר של היהודים ולא בבתי הספר של הערבים – שהקמת המדינה תוזכר כאסון. בשום מדינה מערבית מתוקנת, תהא ליברלית אשר תהא, לא מייחסים לעצמאותה נרטיב שלילי, קל וחומר נרטיב שממש מבכה את הקמת המדינה. זה אך טבעי ולגיטימי שמדינה תחגוג את הצלחותיה במאבקים לאומיים.
לדאבון הלב, הרצון הנואש של חוגים מסוימים להידמות כמה שיותר לתרבות המערב הנאורה והדמוקרטית (אלא שזו דווקא נהגה ונוהגת אחרת לאורך ההיסטוריה המודרנית בענייני דיני מלחמה) משבשת את חשיבתם וגורמת להם להיסחף למחוזות רחוקים וקיצוניים.
לקינוח, עולה הטענה במאמר, כי "בלעדיה (הכרה ישראלית בנכבה, ע.ד) אין דרך להבין את מקור הסכסוך עם הערבים ולהגיע לפיוס היסטורי". במילים אחרות, קובע הארץ כי מקור הסכסוך הוא דווקא נטישת האזרחים הערביים בזמן המלחמה מארץ ישראל ולא סירובם העיקש והרצחני (עד ימינו אנו) להכיר במדינת ישראל דה-יורה ודה-פקטו.
"הפיוס ההיסטורי" שרוצים לראות במערכת הארץ, כמו כולנו, לא יבוא כל עוד האו"ם, מדינות אירופה ומדינות ערב ימשיכו להנציח את הסכסוך בכלל (תוך דמוניזציה לציונים ואף לעיתים אוטו-אנטישמיות במערכת הלימוד הפלשתינית) ואת הפליטים בפרט ולהתרכז בעבר. אין זכר בהיסטוריה המודרנית לפליטי מלחמה שברחו למדינתם החדשה בעקבות מלחמה זו או אחרת ולאחר עשרות שנים ולא קיבלו מעמד של אזרחים. הדוגמה הזו תקפה רק לפליטים הפלשתינים (שמשום מה מספרם הולך וגדל משנה לשנה, וזאת למרות שרוב הפליטים כבר כנראה אינם בין החיים) שבעידוד מדינות ערב מחכים ליום הפקודה לחזור ליפו וצפת.
ניכר כי מי שמנסה "לשכתב את ההיסטוריה" דרך הזווית הפוליטית ומתעלם מהעובדות החד-משמעיות בשטח, זו לא המדינה ואפילו לא "הלאומנים" שבה, אלא דווקא מערכת הארץ, שלא מוכנה לתת לעובדות לבלבל אותה, גם לאחר יותר מ-60 שנה של מלחמה בלתי פוסקת.
