איך עושים רכילות

קראתי כתבה במגזין נשים של מעריב על המפורסמים בעולם הזוהר של התיאטרון/הופעות/טלוויזיה. ריאיינו את דנה גרוצקי, הכתבת שייצגה בארבע השנים האחרונות את תוכניתו המצליחה של גיא פינס. "מה שנראה על המסך יכול להיות שונה במציאות. פרמיירה שנראית מיליון דולר בפריים, יכולה להתקיים באיזה קולנוע בשקל וחצי, שפרשו בו שטיח מסכן והוציאו שתייה בכוסות מפלסטיק", היא אומרת שם. דבריה הזכירו לי את רחל המרחלת, הכינוי של בעלת טור הרכילות בהעולם הזה ההיסטורי. קראתי אז את השבועון בשקיקה ובמיוחד את מדור הסיפורים של הסלבס באותם ימים, כשעדיין לא המציאו את המלה הזאת. הייתי אז תלמיד תיכון ורמת הסיפורים התאימה לרמת התלמידים... לימים, כאשר הייתי עתונאי וגיליתי מקרוב מקצת מסתורי המקצוע, למדתי שחלק ניכר מן הסיפורים שממלאים את מדורי הרכילות, מגיעים מגיבורי הסיפורים עצמם. לא מעט פעמים כללו הסיפורים גם פרטים אינטימיים מביכים, שאחרת הסלבריטיס לא היו רואים אור. היו גם מקרים, שהרוצים בפרסום טרחו והשמיצו את עצמם בסיפוריהם, רק ששמם יופיע בדפוס (אז לא הייתה טלוויזיה ולא היה גיא פינס...). אחר כך לא התביישו להופיע בשמם ולהשמיץ את כתבת הרכילות שפירסמה את הסיפורים שהם עצמם טרחו לספק לה. לפני ימים אחדים השתתפתי במסיבת עתונאים. לא כזאת מקצועית, שאישי ציבור או אישי פרסום עורכים כדי להביא דבריהם או מרכולתם לציבור. זאת הייתה פגישה חברתית של עתונאים פנסיונרים, שהתכנסנו כשנוסף לאחד מאיתנו איזה נכד חדש. זאת הזדמנות לפטפט, להעלות זכרונות וכן, גם לרכל על עמיתינו מן העבר ועל העתונאים דהיום. טור רכילות שבעל פה. ואז, המבוגר שבינינו וגם הוותיק במקצוע, סיפר על התקופה שהיה כתב התרבות של העיתון. אז לא היה טור רכילות רשמי בעתון, אבל מדור התרבות מילא בהצלחה רבה את החסר לקהל המעריצים של אמנים וכמו-אמנים. "הייתה שעת לילה", סיפר, "כמעט חצות". אשתי, שהייתה מורה, יצאה לאסיפת הורים וטרם שבה הביתה. בני הקטן, התינוק, צרח ויילל ואני החזקתי אותו על הידיים, נענעתי, ניסיתי לתת לו בקבוק והתפללתי שזה לא כאב בטן רציני או כאב אוזניים איום. "פסעתי בחדר הלוך ושוב כשהתינוק בזרועותי והוא אינו מפסיק לזעוק לעזרה שלא יכולתי לתת לו. לפתע צלצל הטלפון ובידי הפנויה לקחת את השפופרת. עיתונאי איננו משאיר טלפון מצלצל בלי לבדוק אם אין איזה סקופ מעבר לקו. שמעתי את קולה של זמרת מאד מוכרת ומאד פופולרית: 'יש לי סיפור נהדר בשבילך', אמרה. "'אני לא יכול לדבר איתך עכשיו. בני צורח לי על הידיים והעיתון בין כה וכה כבר סגור ואי-אפשר להכניס שום סיפור. בואי נדבר מחר'". "הנימוק שלי נפל על אוזניים ערלות. הזמרת המשיכה ולחצה שאקח את הסיפור הדחוף שלה. הקולות של התינוק נשמעו היטב בשפופרת, אבל זה לא עזר. היא בשלה: יש לי סיפור וזה חשוב'... "למחרת היא לא התקשרה יותר ואחר כך ניתקה איתי קשר וכמה חודשים סירבה לדבר איתי. היא נעלבה"... הזמרת הזאת כבר איננה איתנו ומפאת כבודה, לא אפרט בשמה. ככה זה כשסלב מת להיכנס למדור הרכילות.