בימים האחרונים אנו עדים שוב לתרגילי רחוב סוציאליסטיים, בדומה לרבים מהאירועים בהם חזינו בקיץ 2011. זו אותה גברת בלא שינוי האדרת. אז הייתה זו התרסה נגד ה
ממשלה, שלבשה מעטה של מחאה חברתית שדואגת להמונים ולשכבות חלשות, וגם כיום זה כך. משום כך אני סבור שאין צורך להתרגש יתר על המידה מהרעש משום שרעשנים אין הצעה רצינית לחלופה בת ביצוע למדיניות הנוכחית, כפי שלא הייתה להם חלופה ראלית כזו בשנת 2011, ורעש ברחובות אינו פותר לאף אחד שום דבר.
את ההזדמנות להשפיע באמת, לנהל מאבק קונקרטי מעמדה של מקבל החלטות או שותף לקבלת החלטות, ביזבזו יחימוביץ' ומפלגת העבודה, כאשר בחרו לא להצטרף לממשלה, להניח ללפיד להוביל את "התיקונים" ולבזבז עוד 2, 3 או 4 שנים יקרות באופוזיציה. על האופי הבלתי מעשי של ההתנהלות בשמאל ניתן ללמוד מההתיחסות לאוצרות הטבע של המדינה. הגישה השמאלנית הטיפוסית היא של "תמות נפשי עם פלישתים", או של האם המתחזה במשפט שלמה – "...גם לי גם לה לא יהיה, גזורו".
מותר להתווכח על השאלה אם ייצוא גז טוב לישראל או לא ואיזה נתח מהאוצרות הידועים ו/או החזויים כיום יש להקצות לצריכה מקומית עכשווית (כלומר, משנת 2013 ואילך) ואיזה נתח רצוי שיהיה לרזרבה לאומית. חלק אחר של אותה שאלה הוא עד כמה אנו יודעים להעריך כיום, מה יהיה מבנה משק האנרגיה בעוד שני דורות, ואיזה חלק תוכל רזרבה זו למלא בכלל תצרוכת האנרגיה של ישראל בעוד שני דורות. אבל רצוי מאוד שדיונים אלה יתנהלו ע"י אנשי מקצוע שעיסוקם בכך ולא ע"י דעת הקהל שאין בידע אפילו ידע מינימלי בכדי לבנות תחזית מסוג זה. הכי פחות נכון לנהל דיון כזה על בסיס של פופוליזם פוליטי, שהוא תחליף לאחריות לאומית ולגישה קונסטרוקטיבית. מותר להתווכח אם חלוקת ההכנסות מהגז בין המדינה ליזמים המגלים ומפתחים את המקורות לכלל נכס בר שימוש הוא נכון או לא נכון. אבל גם כאן הוויכוח אינו יוכל להיות שיכוח של סיסמאות. עליו להתבסס על כללים ברורים ומוסכמים, בין היתר משום שהמשחק אינו מתחיל היום, וגם מפני שאיננו רוצים להבריח מכאן יזמים ומשקיעים ואיננו רוצים להפוך תהליך עיסקי מצליח, לתהליך משפטי יקר ומייגע שסופו הפסד לכולם.
כמו במקרה "התהליך המדיני" לשום מקום ולשום דבר, הפגם האלמנטרי המהותי של השמאל בישראל (ולא רק בה) הוא החלפת חשיבה מעשית, אופרטיבית, ועניינית, באוטופיזם - אנלוגיה מלאה והרסנית לשאיפה לרבולוציה הרסנית במקום אבולוציה משקמת, כך הוא עושה גם בנושא אוצרות הטבע של המדינה – גז, נפט, פצלי שמן, מים, פוספטים, ברום ועוד. אבל התמונה החוזרת על עצמה הולכת ומתבהרת: במקום לטול אחריות ולעסוק בשאלות הקשות באמת, דהיינו במתן פתרונות לבעיות המוכרות לכולם, עוסקים בתעמולה, בשיבוש הליכים, בהפגנות ובדמגוגיה.
שאלת הגז היא דוגמה מאלפת לבעיית אוצרות הטבע של המדינה, ככל שאלה מוכרים וידועים כיום. אולם בעוד אוצרות הגז הם נתון עובדתי, אף שיתכן וחיפושים נוספים יגלו מרבצים נוספים והתמונה כולה תקבל תפנית, בתחום אוצרות ים המלח, המצב שונה לחלוטין. כאן הטיפול דורש שני תהליכים משלימים: הפקה מתוך הקיים ומכירת החומר או התוצרים המופקים ממנו לארצות המעוניינות בהם, ומכאן שיפור בתעסוקה ובמאזן התשלומים הישראלי, (כאשר במקביל יש להתיחס לשאלה כיצד יחולקו התקבולים, שהם תוספת לעושר הלאומי, בין כלל השחקנים בפרויקט). ומצד שני כיצד מפתחים את מקור החומר הגולמי כך שניצול מוגבר של הקיים, לא יוביל להדלדלות מהירה עם השלכות סביבתיות קשות. אולם, חייבים להבין ששני התהליכים הם חלק ממכלול כלכלי-עיסקי לאומי, ולא הרפתקה פוליטית קצרת ימים. איני צריך לחזור על האזהרות שמדיניות קלוקלת של ישראל כלפי יזמים ומשקיעים, יכולה להפוך חרב פיפיות, ובמקום לקדם את הכלכלה ואת רמת החיים של האוכלוסיה, ליצור משבר חברתי חמור. דבר זה ברור לכל מי שפעל בשווקים העולמיים, מבין את שפתם ואת רגישויותיהם. ואעפי"כ, לרבים מאלה שסבורים שהם כשרים להפגין בעלמא, אין מושג ירוק בנושאים אלה.
עוד נקודה שכדאי לזכור, אנו פועלים במערכות גדולות ומורכבות, רובן מערכות סגורות. ומערכות טבען הוא שגם התרומות (inputs), גם פונקציות התמסורת וגם המשובים החוזרים קובעים בהן את התפוקות (התוצרים). הקושי הגדול בניהול מערכות אלה הוא בכך שהכל בהן נזיל, גם אם לא באותו קצב ובאותם לוחות זמנים. מי שמנסה לגזור מהצב הקיים, בצורה פשטנית, את המצב הצפוי לדור הבא ובוודאי כך לדור שאחריו, הוא שחצן או טיפש. ההתפתחות הטכנולוגית, השפעות הגלובליזציה, השינויים הדמוגרפיים בעולם, לרבות תזוזות האוכלוסין והקצב בו מחליף העולם את דעותיו ואופנותיו, מבטיחים שרק תהליכים גדולים ובעלי קבועי-זמן ארוכים ניתנים לחיזוי ברמת שגיאה סבירה במהלך שנות דור. כל ניסיון לחרוג מעבר לכך הוא במידה רבה יומרה חסרת סיכוי. לכן, במקום לדבר בפאתוס על שמירת יתרות גז לדורות הבאים, מוטב לדבר על ניצול רציונלי שלו בדור הזה, כאשר פירות הניצול מושקעים בדרך קונסטרוקטיבית – תשתיות, חינוך, פיתוח מקורות חדשים, פיתוח כושר תחרות, תיקון עוולות חברתיות וכו' - בכדי להותיר בידי הדור הבא מציאות טובה יותר, פוטנציאל קיום טוב יותר ושיטות השרדות בדוקות יותר.