3.
בְּשַׂק אַשְׁפָּה שָׁקוּף
תִּיקָן מָעוּךְ בְּקַצֶּפֶת.
דָּם עַל צֶמֶר-גֶּפֶן,
תַּפּוּחַ וְעִתּוֹן טָחוּב.
מִתְפּוֹרֵר בַּצַּחֲנָה הָרְקוּבָה
תַּצְלוּם גָּבַר בַּמִּקְטֹרֶן,
עָטוּף בְּשַׂהֲרוֹנֵי צִפֹּרֶן,
וְקֶרַע מִמִּכְתַּב אַהֲבָה.."..
"....בַּלְּחוּד שֶׁל הַיַּחַד אֲנִי נֶעֱזָב,
הַבַּיִת נֻסַּר. הַכֹּל נֶאֱסַף....
בַּקָּרוֹב הָרָחוֹק תִּהְיֶה לִי בְּשׂוֹרָה ,
בְּצִפָּרְנַיִם אֲנִי חוֹפֵר מִנְהָרָה...."
בשיר אחר, מתוך ספרו "שירה מקומית" חיים נגיד כותב:
"זבל הוא ..... שפת הסדר הסמוי//אשפה היא לא תמיד לכלוך/
הוֶֹה דָּרוּס באדישות... // שירה היא האשפה בלי הלכלוך/
היא ארכיון אחרון, מבטיח/ עתיד קפוא באחריות. חָרוּך."
את סיורנו הלירי אנו מתחילים מהמקום הנאלח ביותר - פח האשפה.
הספר "שירה מקומית" פורסם בשנת 1986. המשורר ט.ס.אליוט כותב: "משורר שמקובל על דורו - מעורר חשד שאין לו מה לחדש, כי הוא בעצם, עונה על טעם הרוב..התחרות היא בין המשורר לבין מה שכבר נכתב ומה שעוד יכתב". בדורנו האקולוגיה תופסת תאוצה כמקום מרכזי בדעת הקהל, בתיקשורת ובמחקרים על השפעתה ההרסנית של פסולת ציויליזציונית על איכות הסביבה ועל האיזון בטבע .
בשנת 1986 שירים כמו "אשפואטיקה" ו-"אשפמות" היו זניחים ומעלים גיחוך. מה שלפני דור נחשב הזוי ודוחה, כחומר שירתי - כיום הוא אִינִי,טרנדי ועל כן רלוונטי ."האדם החושב" הפנים סוף סוף כי עולמנו מזדהם ומתכלה בקצב של אַל-חַזוֹר. ומה שרלונטי למציאות-ראוי לשירה. בנושא תרבות הצריכה והשלכותיה, ממש בימים אלה ,בערוץ הראשון, מוקרנת סידרת - דוקו בשם "המבול אחרי" .
חיים נגיד מעמיד מולנו ראי. אנו נחשפים לחומרי צריכה שהתבלו והפכו לדומן.פעם הוא יוצא כנגד רשלנותם וגבהות לבם של יוצרי הפסולת הרעילה ויש והוא חומל-על ומבכה את כליון החומרים האורגניים והסינטטים, כגון פירות, שקיות פלסטיק, בובות, אנשים. חומרי השיר בבית הראשון נמצאים במדמנה.
הבית השני, בן 8 שורות, מן הראוי היה שיתנתק מארבעת שורותיו האחרונות, שהן הלוז וליבת השיר. בתוך צחנה מרקיבה מתגלה תצלום מהוי של גבר במקטורן,
טָקְסִידוֹ-בגד שרד; פריט יוצא דופן בזבל. הבלתי צפוי יוצר מתח. רף השיר עולה מדרגה. לתמונה נכנס שַׂהֲרוֹן- אובייקט מיסטי , מן תכשיט שהיה נהוג בימי קדם, דמוי חצי-ירח. התצלום עטוף בשהרוני צִפֹּּרֶן = צמח בר ונוי שפירותיו נדמים לפניו של חתול .שׂהרון הוא גם מאפה מתוק, דמוי ירח. תמונת השיר אמבוויולנטית: תצלום ממורטט של אדם נמצא באשפה - עוטף אותו צמח רענן ופורח. בין השיטין, משאלת ליבו של המשורר קובעת כי משהו חיובי עשוי לצמוח גם מתוך טרשים שקמלו. נדבך אחר נדבך,חיים נגיד בונה כאן חָוָקים בסולם השיר. כעת מופיע קרע של מכתב אהבה. נ
וצר חיבור אל זרם אמנותי-ספרותי, המשתמש בחפצים ואוביקטים של יום-יום, לצורך עיצוב פרסונה שירית.טוב שנאמר "קרע" ולא "קטע". הזוי ביותר למצוא "אהבה" בדומן. האם ה"קרע" מהווה קדימון לציפיה שהשיר ,בהמשך ,יטפל ב"קרע" של האהבה עצמה? בכלל - באיזו אהבה מדובר? אין פניה אל מושא האהבה, אין השתפכות הנפש,אין ליריקה של צער ויסורי אהבה. לעומת זה בולט שימוש במינון מילים סגפני, אשר מְפַתֵחַ ומפרה את דמיונו הרגשי של קורא שירה מיומן. נוסח השיר דמוי מברק מדווח. טקסט מעניין שמעורר ציפיות מתקרב לדבריו של ט.ס.אליוט: "שירה תהיה שירה רק כאשר המצב הדרמטי הגיע לנקודה כזאת של אינטנסיביות שהשירה נעשית לכלי ביטוי טבעי, מפני שאז היא הלשון היחידה שבה בכלל ניתן להביע רגשות" (ציטוט מתוך מאמר מאת ברכה רוזנפלד)
כל שורה מארבעת האחרונות דמוית מסוק הממריא אנכית,בשקט,בלי פָּתוֹס, כעין רחף מטפורי של טקסט הנושא בחובו סיפור מהחיים. השורה הבאה היא כעין קורנס מילולי הַמָכֶּה בראש - "בַּלְּחוּד שֶׁל הַיַּחַד אֲנִי נֶעֱזָב" זהו אוקסימורון מתנגן, יפה וכואב. אם שני "לחוד" העזיבו אחד את השני - הלחוד האחד שננטש לעולם לא יוקא מתוך "היחד" כ-total lost . גם לאחר פרידה - השלכות הקשר מהעבר- מוּחַשוֹת גם בהווה . בטון מינורי ,ללא מלודרמה, המכתב מספר שהבית נֻסַּר-סימן שהמאוהבים לשעבר כתשו זה את זה, כנראה בפרץ של אי-אהבה. לא סערה חיצונית הרסה את הבית.כותב המכתב מדווח שבקרוב הרחוק ימסור בשורה.קרוב רחוק הוא זמן אירוני-אולי מתכוון: לעולם לא!? איזו בשורה יש לאדם שנפל לבור ללא מוצא, ועכשיו חופר בציפורניו במנהרה, כדי להנצל?
המשורר חיים נגיד לא עושה הנחות- לא לנו ולא לעצמו. השיר יכול היה להתחיל מחשיפת המכתב., בל הוא מעדיף מִ"בֵירָא עֲמִיקְתָא לֵאִגָּרָא רָמָא". אם כבר להתרומם, אז לשיא הגובה. מהרפש עד הגג .למלוא אורך האפשרויות. זה הלוז של השיר - חיינו כסולם מתוח . חיינו המסוגלים להתעלות כאשר שמים אישיים הם הגבול. גם אם אבדנו כל סיכוי תאורטי -עדין נוכל לראות את האור בקצה המנהרה - באם נהיה מוכנים לחפור בציפורנים.זוהי בשורת השחרור של אדם הכלוא במבוך חייו.. גם בזבל יש מקום לתקוה ולאמונה. החמצן יזרום במנהרה - כל עוד רוח נושבת באדם.
הטקסט מטפורי ואלגורי:מיהו "אני"? - כותב המכתב/כותב השיר/קורא השיר? היחד" זו הַחֶבְרָה שתדיר נוטשת את "הלחוד"-ו"לצערה" אינה יכולה להתנער ממנו. הנעזב, הדחוי, ההוא בשולים - לעולם ישכב על מצפונָהּ. אויב חיצוני שולח טנקים,שולח טילים לעבר הבית. אויב מבית מנסר אותו בְּמַשּׂוֹר ומשור משמש ככלי עבודה של נגר ונגר גם בונה חפצים לבית.מי שהורס מבפנים, חובה עליו לנסות ולהרכיב את ה"מבפנים" מחדש. אלה תובנות משיר לא קל ללעיסה. חיים נגיד אוחז מולנו מראה משויפת היטב. היא מבריקה בעזרת טקסט אמיץ ועוצמתי . מטלית המחשבה של המשורר הופכת את האבק לפירורי שירה.
שירה לא מעבירה מסר. המשורר הבריטי ויליאם אודן כתב :"שירה לא גורמת לשום דבר לקרות. היא צורה של התרחשות. שיר אוטונומי קובע לאחרים את צורת הראיה של העולם. דבר אינו קורה בגלל השיר, אבל אחרי שנכתב יש דברים רבים שאינם קורים בלעדיו"