מה גורם למשפחה להיקלע למערבולת של לשון הרע וביקורת שלילית כלפי בן משפחה אחר? כוונתי כמובן לאירוע החותם את פרשת השבוע, פרשת בהעלותך, שבו מרים מובילה מהלך ביקורתי חריף, בגיבויו בשתיקה כנראה, של אחיה אהרון כנגד משה רבינו, גדול הנביאים. הביקורת מוסבת כלפי פרישתו של משה מאשתו ציפורה, בין אם מדובר היה בגירושין או בנתק אחר ביניהם.
התגובה האלוקית הכפולה לדיבור זה הייתה מהירה כברק. ה' מבהיר למרים ולאהרון את ההבדל התהומי שבין מדרגתם הרוחנית למדרגתו של משה, ומיד בסמוך לכך מגלה מרים כי היא מצורעת, עונש על שדיברה סרה באחיה. מה גרם למרים ואהרון לסדוק מערכת יחסים כה מופלאה? שאלה זו אף מתעצמת לנוכח תגובתו של משה, שבענווה מופלאה לא רק שאיננו מגיב, אלא גם מתפלל לרפואתה של מרים.
מרים ואהרון נותנים תשובה מסוימת לשאלתנו: "ויאמרו: הרק אך במשה דיבר ה'? הלא גם בנו דיבר?!". במילים אחרות: מרים ואהרון רואים עצמם נביאים במעלה רמה ואנשי רוח לא פחות ממשה, ובכל זאת הם אינם מפרקים את התא המשפחתי שלהם או נמנעים מקשר עם בני הזוג. סביר לקבל את עמדת הפרשנים, שרואים בביקורת הזאת לא קטנוניות או קנאה, כי אם ביקורת רוחנית עמוקה, כלפי מה שנראה אצל משה, כתפיסה המנתקת בין קודש לחול, בין חומר לרוח.
לחץ חברתי בשיאו
ובכל זאת, האם ניתן לקחת מכאן תובנה רחבה יותר מאשר מחלוקת רוחנית גרידא? בתשובה לשאלה זו ראינו, כי חז"ל קשרו אירוע זה ללשון הרע בכלל, ואף הכלילו אותו כבניין אב לתחומים נוספים. מה בעצם אומרים מרים ואהרון? הם טוענים שמשה כמותם. מבחינתם הוא חייב "להיכנס לקופסה" שבה הם נמצאים ושאותה הם מכירים. מבחינתם הוא חייב לנהוג כמותם, ואם נעצים זאת: הוא חייב להיות "ברמה שלהם". מבחינתם אסור לו לחרוג מ"הנורמה" אותה הם תופסים כ"נורמלית". הנה לנו מפגש עם לחץ חברתי בשיאו.
בדרך כלל, אנשים נכנעים ללחץ שכזה. רוב חיינו מעוצבים בידי לחץ חברתי. אנו לומדים, עובדים, מתחתנים עם מי שהסביבה מצפה, כי אנו תופסים עצמנו כמראה שבה משתקפת החברה הסובבת אותנו. אנשים הם יצורים חברתיים, אבל גם כלואים. אצל חלק ניכר מהאנשים ה"אני" הוא מגדל קלפים המודבק בידי דבק הנורמות החברתיות. משה, לעומת זאת, עובד אחרת. הוא לא מגיב. הוא לא נפגע (או לא מראה זאת), אלא פשוט ממשיך בדרכו הסלולה. עליו נאמר: "והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה".
ענווה, אם כן, היא אגו נטול אגו. דהיינו: ה"אני" העצמי הוא כל כך עמוק ומהותי, עד שהוא אינו תלוי בהכרה או באישור חברתי. אדם כזה לא תלוי במבטי ההערצה של הסביבה או בביקורת שלהם. הוא הולך בדרכו. להיות עניו פירושו להיות הוא עצמו. פירושו להיות "אמיתי". דבר אמיתי הוא דבר יציב והרבה פחות פגיע לזעזועים.
כאשר הקצף נעלם
מדי פעם אנו שומעים על אנשים ידועים, אם מתחום העסקים, הפוליטיקה, הבידור או התרבות, החווים התרסקות נוראית. פרשייה מתגלה, ואו אז מסתבר שהאיש שתדמיתו הציבורית נבנתה במשך שנים על בסיס השתקפות ואישורים חיצוניים, אינה בוהקת כפי שניתן היה לחשוב. לרוב, כשמתפוצצת פרשייה שכזו, העיסוק הציבורי הרחב בה רק מעצים את התהליך בו האדם הופך מדמות פרטית למשל חברתי. כשמדובר באדם שכל אישיותו בנויה על הכרה חברתית לה הוא זכה בכמויות מוגזמות, לא ריאליות, לעיתים אף לא אנושיות, הרי שההשלכות של התפוצצות פרשייה שכזו יכולות להיות הרות-אסון: לציבור, ובעיקר לאותו אדם שאיננו מקבל יותר חיים ואישור לעצם קיומו מהסביבה שכעת דוחה אותו.
דור שלם נבנה על תרבות הפרסום וה-PR. דור שלם משתית את ה"אני" שלו על מבטי החברה המדומים. דור שלם של נערות אנורקטיות, שדמות ה"ברבי" הפיקטיבית מעצבת את מוחן. דור שלם של מתבגרים ומבוגרים-מתבגרים הולך שולל אחרי גיבורי תרבות פיקטיביים בתוכניות ריאליטי מלאכותיות. דור של "מותגי-כאילו". דור של צבע מאכל. אנו עומדים בפני סכנת התרסקות לא של אדם בודד, אלא של דור שלם שהפך למותג מזויף. האמת היא שגם ההתרסקות היא רק ב"כאילו". אי-אפשר לרסק משהו שמעולם לא היה קיים. זה בסך-הכל התפוגגות של קצף. רק חבל שבתהליך ההתפוגגות נפגעים אנשים. פרשת השבוע מותירה לנו לשאול את עצמנו כמה מוקשים שכאלה מסתתרים בינינו? כמה מהם מסתתרים בתוך כל אחד מאתנו?